רק בכוח ההרתעה: מי שבא לגזול את רכושו של אחר, דמו בראשו

בשעת כתיבת דברים אלו עדיין לא נתפסו שני הגנבים האחרים, ולפיכך אין גרסתם ידועה. אולי יבואו ויספרו כי ראו משאית דוממת ורצו לסייע לבעליה להתניע אותה.  האיש טוען שירה מתוך הגנה עצמית. הואר היה יכול גם לטעון שניסה למנוע את גניבת רכושו אחרי שפרצו לביתו או לחצרו, על פי מה שתוקן בחוק הידוע כ”חוק שי דרומי”. הייתי חבר כנסת ותמכתי בחוק. שי דרומי הרג גנב שפרץ לחצרו. לאחר תיקון החוק הועמד לדין רק באשמת שימוש בנשק שהחזיק בלי רישיון. רובה שהיה שייך לאביו.

מכת הגניבות היא מכת מדינה. החקלאים סובלים ממנה יותר מכל האחרים, אם כי גם בערים הגדולות רבות הפריצות והגניבות. אני מסתכן באי-תקינות פוליטית, אף שאינה מעניינת אותי באמת: רוב הגניבות החקלאיות נעשות בידי ערבים. רוב הקורבנות הם בעלי משקים יהודים. הרקע פלילי, אבל פעמים רבות יש בו גם יסוד של עבריינות לאומנית. חקלאים יהודים רבים חשים כי אין מי שמגן עליהם ופשוט הרימו ידיים, מכרו או נטשו את משקיהם כי לא יכלו לעמוד עוד בנטל הכלכלי של הגניבות, לשמור בלילה ולעבוד ביום. ארגון “השומר החדש” על מאות מתנדביו נותן מענה חלקי לבעיה. גם הם אינם יכולים להיות בכל מקום ובכל עת. כך בנגב, כך בגליל, כך גם במרכז הארץ, כמו במושב בית אלעזרי.

כשעלה הצורך בחקיקה בפרשת שי דרומי התלבטתי אם לא נכון יותר שאסתפק בתמיכה בו בהצבעה, ושלא אהיה בחותמים על הצעת החוק. חששתי שהתייצבות שלי בשורה הראשונה תהפוך את החוק ל”ימני”. חששתי שחוק צודק כזה ייהפך לעוד סלע מחלוקת בין שמאל לימין, ולמרות הצדק הטבעי המונח בבסיסו - עלולה המחלוקת לעורר התנגדות לחוק מצד מי שחש עצמו חייב באופן אוטומטי להתייצב לצד הערבים, וזאת נוסף על הליברלים הספורים שטרם התעוררו משנתם כשפורץ משוטט בביתם או על כאלו שטענו כי חוק כזה יגרום לגנבים לבוא חמושים, ושהחוק יעורר גל עצום של “הוצאות להורג” של פורצים ערבים בבחינת על ראש הגנב בוער הכובע. כך ממש חששתי שמא מאמר זה שלי עלול להזיק למי שהרג את הגנב.

ובכל זאת, מי שבא לבדו, או חמור מזה - בכנופיה, לפרוץ לביתו או לחצרו של אדם אחר, לגזול את רכושו ואגב כך גם לאיים על חייו - צריך לדעת שדמו בראשו. ואם יקום בעל הבית ונשקו בידו, אפשר שהפורץ לא יצא חי משם. במקום שהגנבים אינם פוחדים מהמשטרה, כדאי שלפחות יפחדו מבעלי הבית.