חדורי מוטיבציה ומלאי אנרגיה צועדים מגויסי מחזור קיץ 2016 לבקו"ם, בדרך לשירות ארוך בחזית ובעורף. אבל בצל הדיבורים על הגיוס המתוקשר, נעלמו מהעין אלו שכלל לא באים בשערי הבקו"ם: 50% מבני ה־18 אינם חלק מהסיפור. כן, רק כמחצית מהצעירים בארץ מתגייסים. מי הם כל אותם לא מתגייסים? גם אחרי אי-הכללת המגזר החרדי והערבי, שיעור הבלתי מתגייסים נותר גבוה: 25% מהגברים וכ־40% מהנשים המיועדים לשירות אינם מתגייסים.
למה זה קורה? הגורם המשמעותי ביותר הוא הגורם הכלכלי. צעיר שסיים פנימייה, והמדינה סייעה ותמכה בו לאורך השנים, חוזר הביתה בגיל 18 ומוצא עצמו פעמים רבות המפרנס העיקרי. עובדה זו לא מותירה לו הרבה ברירות: או שהוא מוותר ולא מתגייס, או שהוא מנסה לתמרן בין השירות לבין הצורך לשרוד כלכלית.
שנית, צעיר בסיכון סוחב על כתפיו היסטוריה ממושכת של חיים לא פשוטים, שלא אפשרו לו לרכוש מיומנויות חברתיות מספקות. בשל נסיבות חייו הוא מתמודד עם קשיי הסתגלות מורכבים. דרכי ההתמודדות המוכרות לו מביאות אותו להתנגשות עם המערכת הצבאית. לאי-גיוס ולנשירה גבוהה של אוכלוסיות מוחלשות משמעות חברתית וכלכלית רחבה. צעיר בסיכון שלא מתגייס או שלא מצליח להשלים שירות מלא, עלול להיתקל בקשיים רבים בתחנות חייו: חלק גדול משוק העבודה חסום בפניו, הוא אינו זכאי לזכויות החיילים המשוחררים, והקושי למצוא עבודה יגבר בהיעדר רישות חברתי.
אז מה הפתרון? תחילה צריכה המדינה להכיר בבעיה ולקבל החלטה שהיא מעוניינת לטפל בה. הצעד הראשון הוא לתווך לצעירים את המעבר מחיי האזרחות לחיי הצבא. כדי שצעיר בסיכון יצליח להסתגל למסגרת הצבאית ולמרב את יכולותיו בצה"ל, נדרשת הכנה משמעותית.
יודגש כי צה"ל עושה מעל ומעבר בנסותו ללוות חיילים בסיכון ולתמוך בהם, אך אין לו כל הכלים, ויותר מכך - אין זה תפקידו. על המדינה לבנות מערך טיפולי שילווה את החייל לקראת שירותו הצבאי ובמהלכו. המדינה, שליוותה את הצעירים הללו לאורך חייהם וסיפקה את מחסורם, צריכה להמשיך ולדאוג להם גם לאחר גיל 18. בעיית הגיוס היא חוליה אחת בשרשרת בעיות שאיתן מתמודדים צעירים בסיכון. הם זקוקים לעזרת המדינה. בטווח הארוך, הסיוע הזה ישתלם לה כלכלית. אך קודם כל, זו חובתה המוסרית. אלו הם בניה הטובים שרוצים להיות חלק ממנה, ותפקידה לאפשר להם זאת.
הכותבת היא מנהלת פורום הארגונים לצעירים בסיכון
התרעות פיקוד העורף