גם אצלנו, בישראל, חלקים מהמדינה אינם מתנהלים בצורה נאורה. אומנם נחקקו חוקים שאמורים להגן על זכויות הנשים, אלא שהם לא נאכפים. נשים צריכות לעמוד על זכויותיהן בעצמן, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת בעבורן.
לאחרונה פרסם בנק ישראל מחקר שלפיו גברים אוחזים בתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי בהשוואה לנשים, מה שמוביל לפערי שכר גבוהים מאוד בין המינים. מחקרים מסוג זה כבר הפכו לשגרה. ארגוני הנשים מרימים קול זעקה, אבל עולם כמנהגו נוהג. לעתים נדמה שההבדלים הללו אינם בין נשים לגברים, שלאחר שעות העבודה מנהלים חיים משותפים, אלא בין עמים שונים, תרבויות זרות, שלא רואים עין בעין את האינטרסים המשותפים שלהם.
המדינה צריכה - ויכולה - לעשות הרבה מאוד כדי לתקן את העיוות הזה, אבל גם לנשים תפקיד מכריע בתיקון הפערים. מחקרים רבים מוכיחים כי שכר הוא אחד המרכיבים בחיי נשים שבעבורו הן אינן דורשות את שמגיע להן. בהרבה תחומים נוספים נשים מתפשרות. מתפשרות על העניין בעבודה כדי שיוכלו לעבוד בשעות עבודה נוחות, מתפשרות על מקום המגורים כדי לתמוך בקריירה של הבעל, מוותרות על שעות פנאי כדי לדאוג לכל אותם דברים "קטנים" שהופכים את חיי המשפחה לנעימים. כאשר נשים מתחנכות על דרך הפשרה ונועם הליכות - הדרך להסתפקות בשכר נמוך מהאפשרי קצרה. גם לגברים לא קל לבקש העלאה, אלא שעולם העבודה של גברים שונה מעולם העבודה של נשים כבר מההתחלה.
הנה אחד ההבדלים בין המינים התורם לפערי השכר: שני בוגרי MBA מגיעים לראיון עבודה. הבוגר יאמר: "אני בוגר MBA, מגיע לי X". הבוגרת תגיד: "אני בוגרת MBA, אין לי ניסיון, אודה לכם אם תקבלו אותי, ובינתיים שלמו לי 70% של X". אם שני בוגרים אלה יתקבלו לארגון, פערי השכר ביניהם ילכו ויגדלו משום שההתחלה שלהם שונה, וסביר להניח שהעלאות השכר שלהם יהיו שונות. כך, ללא הצדקה, גברים נמדדים על סמך הפוטנציאל ואילו נשים על סמך תוצאות, והתוצאות צריכות להיות טובות בהרבה מן המצופה כדי שנשים יקבלו תגמול ראוי.
נשים צריכות ללמוד להכיר בערכן ולהעביר את המסר: אני עובדת טובה, אני ראויה לשכר זהה לזה של גבר. כשיבינו המעסיקים שהאפליה בשכר גורמת להם לאבד הון אנושי מוכשר, אולי אז תגיע הישועה. כל רגע שבו אישה מתפשרת ומקבלת את האפליה בתנאי העסקתה הוא רגע שבו היא מונעת מעצמה למצוא מקום עבודה חדש שיאפשר לה לפתח קריירה בתנאים ראויים.
התרעות פיקוד העורף