אבל מה שקורה בתוכנו בימים האלה - וחקירתו של חייל שטעה, אולי, בשיקול דעתו בחשד לגרימת מוות ברשלנות היא רק אינדיקציה לכך - אינו מבשר טובות. הסדקים שנפערים הם אלה שצריכים באמת להדאיג את כל מי שחרד לעתידו של העם היהודי. חילוקי הדעות הקוטביים היו מאז ומעולם חלק מהקוד הגנטי שלו, אבל העוצמה שלהם הייתה תמיד כמעט נסבלת.
אף אחד מן החולקים על דרכה של התנועה הציונית לא באמת חשב, בניגוד גמור למה שקורה כעת, שאפשר לשנות את המהלך ההיסטורי שבמרכזו היה הרעיון של חזרת העם היהודי למולדתו. גבולותיה אף פעם לא נקבעו באורח רשמי - וזה היה סוד קסמו של המושג שיבת ציון.
דוד בן־גוריון הכיר את כל המלעיזים, אולם זה לא הפריע לו להכריז על הקמתה של המדינה היהודית ביום שבו הבריטים עזבו. היו גם אז חוגים במחנה השמאל האנרכיסטי שהתנגדו לעצם המהלך. הם ראו בהקמת מדינה שיש בה רוב יהודי סכנה. דוד בן־גוריון לא הקשיב להם.
מדינת ישראל קמה והייתה לעובדה מוגמרת, אם כי גורמים שונים לא חדלו אף לרגע מלנסות לכרסם בעצם קיומה. לא תמיד הם עשו זאת בדרכים לגיטימיות.
"משתפי הפעולה" עם אלה שרואים בתנועה הציונית מכשלה לקיומו של "שלום עולמי" לא חדלו אף פעם מלקוות שדרכם תצלח. אלא שמה שקורה בעצם הימים האלה כבר אינו נעשה במסתרים. בכל כוחם, ובמימון של גורמים אינטרסנטיים באירופה, הם מנסים להכשיל את עצם קיומנו במקום הזה.
מלחמת אחים אולי לא תפרוץ כאן, אבל משהו קשה לא פחות יכול להתרחש פה. אין כל אפשרות לחזות מראש את אופיו, אבל בדבר אחד צריך להיות בטוחים: החלטה על נסיגה, למשל, מיהודה ומשומרון או מבקעת הירדן או מרמת הגולן עלולה בהחלט להצית להבה שקשה יהיה לכבותה. זה כמעט קרה בעת שאריאל שרון, במהלך הכי אנטי־דמוקרטי שרק אפשר להעלות על הדעת, פקד על צה"ל לסייע בפינוי האלים של אלפי יהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון.
התרעות פיקוד העורף