מושג האחריותיות הוא אחד האמצעים להגבלת כוחו של השלטון, ובהיותו כזה הוא מהווה מושג מפתח במשטר דמוקרטי. הוא מניח את אחריות השלטון לתוצאות מעשיו, החלטותיו ומדיניותו. בהיותו כזה הוא טומן בחובו חובת שקיפות ודיווח באשר לפעולותיהם של נבחרי הציבור ומניח שגרה של מתן דין וחשבון בין השלטון לציבור. לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בהגשמתה של האחריותיות. העיתונות היא שאמורה להנגיש לציבור את המידע הרלוונטי, לדרוש מהפוליטיקאים תשובות ותגובות על אירועים השוטפים ולספק באופן המגוון ביותר הערכות לגבי טיב ביצועיהם.
הראיונות שנתן ראש הממשלה לכלי התקשורת לא סיפקו את הסחורה. במילים אחרות, הם אינם יכולים להיכלל במסגרת האחריותיות הנדרשת מבחינה דמוקרטית. אין זאת אשמת העיתונאים המקצועיים והמיומנים שנקראו למשימה. ראש הממשלה, שלא התראיין במשך חודשים ארוכים, סיפק לכל אחד מהם כ־15־20 דקות. יחסי החוץ של ישראל, המצב הביטחוני, הסיוע האמריקאי, עמונה, חקירות ראש הממשלה, פרשת אלאור אזריה, סערת מירי רגב, משבר הדיור, יחסי הון־שלטון, מצבה של התקשורת - כל אלו נושאים המחייבים התייחסות פרטנית ושאלות פולו־אפ. אלא שבהיעדרה של שגרת ראיונות עקבית, הרי שמגבלת הזמן הבהירה מראש כי הצופים לא יזכו לקבל תשובות החורגות מדף המסרים, שתוכנו פחות או יותר יודע מראש.
במסגרת הנוכחית שירתו הראיונות בעיקר את נתניהו לביסוס כוחו הפוליטי, ולא את טובת הציבור. עם מה נותרנו? עם אמירה אחת לא מוצלחת שהשוותה את הוריו של החייל היורה מחברון להורים שכולים. אמירה שראש הממשלה חזר בו ממנה, אך הספיק לגרוף על גבה הון פוליטי. בנוסף, נותרנו עם גיבוי להתנהגותה של השרה מירי רגב בטקס פרסי אופיר, עם קריצה תומכת לחבר הכנסת דוד ביטן בעניין
הראיונות במוצאי השבת לא היו אלא המשך לנאומו של נתניהו באו”ם. הם אפשרו לו לדבר ללב העם, להדוף יריבים פוליטיים ולפזר חומרי הרגעה מלאכותיים בנוסח “מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל מעולה”, “לא יהיה כלום כי אין כלום” וכמובן איחולי שנה טובה. אנחנו נותרנו שוב עם מצבור של מסרים פלקטיים. לקטלוג איקאה, כך מסתבר, יש כמה וכמה נוסחים.
התרעות פיקוד העורף