אני ראיתי לנגד עיני עולה חדש בדור שהיה חייב להילחם על מנת לשרוד. דור שהקים מדינה למרות היותה מוקפת אויבים, בלי משאבים בארץ מדברית - והפך אותה לקרקע פורייה למדע, טכנולוגיה וחדשנות. דור מקימי המדינה היה דור של יזמים אמיתיים, “פנטזיונרים", שבחרו להיות תמימים אך לא ציניים, שבאו עם חלום והגשימו אותו.
מעבר לכך שהיה יזם בעצמו, שמעון השקיע הרבה מזמנו ומרצו בטיפוח הדור הבא, דרך חינוך והשראה. “אני גאה בצעירים שלנו", אמר בטקס פתיחת מרכז פרס לחדשנות. “הם יצרו את המציאות החדשה. הם ניחנו בעצמאות, ביצירתיות, ובחוצפה ישראלית יוצרת. מי האמין כי נהגי מכוניות ינווטו את דרכם בעזרת תוכנה של מפות כחול-לבן? מי האמין שהאדמה הסרבנית תיכנע ותצמיח זני ירקות ופירות בשפע, וישראל תפתח יכולת מרחיקת לכת ביצירת מים ודרכי השקיה חדשניות? הלב מתרחב מגאווה מההמצאות הישראליות".
אני מרגישה שאני מבינה מה היזם שמעון פרס ציווה לדור שלי: כל חייו עמל לחזק את המדינה דרך בסיס איתן של ידע, מדע, טכנולוגיה ושיתופי פעולה. גם בימים שבהם היה קשה להאמין שנשרוד. וזו מורשתו: נצלו את ההזדמנות לשנות את העולם ולהביא לפריצות דרך במדע ובטכנולוגיה, בספרות ובאמנות, והבטיחו בכך גם את עתידה של מדינת ישראל.
מול השקיעה בכנרת לפני סיום הארוחה הוא ביקש דבר אחד לפני שנלך לדרכנו: “הרשו לי להוסיף ולחלום. הרי ישראל אינה חלום שהתנדף, אלא חלום שמתגשם".
שלום ליזם מספר אחת שלנו. נמשיך לחלום באופטימיות חסרת פשרות ולשנות את העולם. נחסר אותך.
התרעות פיקוד העורף