תמונה ראשונה

בית ליסין. המרתף העליון. ארבעה זמרים/שחקנים. מפיק אחד. במאי אחד. מנהל מוזיקלי אחד. כותב אחד. והקהל - שלושה נציגים של המגבית היהודית המאוחדת. חזרות אחרונות ל"אקסודוס 2", המופע שיפתח את אירועי ההתרמה ברחבי העולם. החזרות בעיצומן. בעוד מספר ימים יוצאים לכבוש את יהדות העולם, מאירופה ועד דרום אמריקה.

אבל לסדאם חוסיין יש תוכניות אחרות. הוא שלח לנו אתמול שמונה סקאדים. אנשי המגבית מתלהבים מהמופע ומחליטים להמשיך כרגיל, כאילו אין סקאדים וחדרים אטומים וערכות מגן. הרי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו אמר שנגיב בזמן ובמקום שנוח לנו. נו, אז עכשיו זה ממש לא הזמן והכי לא נוח לנו.
ארבעת המופיעים ממשיכים בחזרה. עד שתבוא האזעקה ועד שתבוא ההחלטה אם יוצאים לחו"ל ואם כן אז מי יודע מתי.

תמונה שנייה

אחרי חודש וקצת הוכרזה הפסקת אש. "אקסודוס 2" יוצאת לדרך. בניגוד לאקסודוס המפורסמת שהביאה מעפילים מאירופה לארץ, הפעם הם יוצאים מישראל לאירופה כדי לשיר ולספר את סיפור העלייה והקליטה, ולגרום ליהודים הרחמנים בני רחמנים לפתוח את הארנקים. האירוע נפתח תמיד בנאום של אדם רם דרג ופנוי למשימה. למי שלא זוכר, גם אז, ב–1991, ישבה מפלגת העבודה באופוזיציה ואנשיה נענו ברצון ובשמחה לטוס ולפתוח את אירועי ההתרמה.

ריבלין נפרד מפרס בטקס הלוויה. צילום: פלאש 90

ריבלין נפרד מפרס בטקס הלוויה. צילום: פלאש 90

שמעון פרס הוא אורח הכבוד בבריסל. ופרס, שמאוד נערץ על הקהל הזה, זוכה לגלים של אהבה. כשהוא מסיים את דבריו ותופס את מקומו באולם המפואר, הקהל מלווה אותו ברעמים של מחיאות כפיים ובקריאות נלהבות. ואז הפתעה - לבמה נכנסים ארבעת השחקנים כשהם נושאים איתם את ערכות המגן שמהן השתחררו רק לפני כמה ימים. הקהל הנרגש והנלהב נעמד על רגליו ומריע בשאגות לצעירינו האמיצים, שעוד אתמול–שלשום נסגרו בגבורה בחדרים האטומים.

לפי מדד ההתלהבות של הקהל, בנקודה הזו אפשר היה כבר לגשת להתרמה. אבל יש גם הופעה. המשתתפים מספרים את סיפור הגעתם לארץ. הוריו של איציק הגיעו מטורקיה, אלכס עלה מרוסיה, קורנליה היא עולה טרייה מרומניה שבקושי מדברת עברית. שולה מספרת על משפחתה שהגיעה ארצה בשנות ה–20 והייתה בין מייסדי נהלל. הם מספרים והם שרים ואפילו מרקידים את הקהל. כבר בהופעה הראשונה נרשמת הצלחה מפוארת.

תמונה שלישית

בסיום האירוע שמעון פרס ניגש לברך את המשתתפים. הוא מחליף מילים ספורות ברוסית עם אלכס, חוקר את איציק בן מלך למקור שם משפחתו. ואז הוא פונה לקורנליה, העולה מרומניה שמאוד נרגשת מהמפגש עם האיש והאגדה. הוא לוחץ את ידה ושואל: "אז מאיזו משפחה את בנהלל?". כנראה שקורנליה הצליחה להבין מהמשפט הזה רק את המילה "משפחה", כי התשובה שלה הייתה "תודה רבה".

ושולה, אולי כדי להימנע משאלות מביכות על רומניה ועל צ'אושסקו שיופנו אליה עוד מעט, מיהרה ואמרה לפרס שקורנליה בקושי מדברת עברית.
ושמעון, כמו פרס - התעשת מיד. התנצל ומיד הפגין את בקיאותו הרבה בתולדות נהלל, במייסדיה ובמשפחתה. ורק חיים אסנר, המנהל המוזיקלי, עמד בצד והתפוצץ מצחוק.

תמונה רביעית

יום ב', 22 ביוני 1992. יום לפני הבחירות לכנסת ה–13. עצרת אחרונה שאחריה אסורה כל תעמולה פומבית. על הבמה שמעון פרס. הוא נואם ואנחנו מביטים בשעון בדאגה. הזמן חולף ונראה שיש לו עוד הרבה מה לומר. ואנחנו הרי שומרי חוק. מסתכלים זה על זה בדאגה גוברת. אין ברירה. אני ניגש ומוסר לו פתק. "מר פרס, על פי הוראת ועדת הבחירות המרכזית חייבים לסיים תוך חמש דקות". פרס ממשיך לנאום תוך כדי קריאת הפתק. הוא תוחב את הפתק לכיסו ו... ממשיך לנאום. זה מתחיל להיות רציני. בפרט כשלאיש שאמור להיות הדובר אחריו קוראים יצחק רבין ויש חשש שהוא ייאלץ לוותר. אבל מה עושים עכשיו? בלחצם של כל אנשי הצוות אני מסמן בלית ברירה לאיש ההגברה לנתק. פרס ממשיך לדבר וכאילו לא מודע למהומה שמתחוללת סביבו. אבל אז, ממש בשנייה האחרונה לפני שבידיים רועדות מנתק הטכנאי את המיקרופון, בדיוק בעשירית השנייה הזו, פרס מסיים.

אפילוג

חלפה מאז רבע מאה. בכל פעם שראיתי אותו רציתי לספר לו, להסביר לו ולהתנצל בפניו. אבל לא הסתייע, כמו שאומרים.

ליום הולדתו כתבתי לו שיר עם ידידי שאול דור ודוד קריבושי. היינו אמורים לפגוש אותו ולהגיש לו את השיר. בכל פעם זה נדחה ובכל פעם נקבע תאריך חדש.

אז בינתיים אגזול כמה שורות מנתן אלתרמן שכל כך נערץ על שמעון פרס ואשתמש במילים שאומנם נכתבו למישהו אחר, אבל הן בהחלט מתאימות וראויות גם לשמעון פרס.
"במה שבית לב? ובכן, אם יש שואל
הלא ישנו משיב. ולך אומר הוא ככה:
העם אוהב בך את ארץ ישראל
אשר הנה פרושה עליך כמו שחר.
את ארץ ישראל אשר נשאת בחובך
וגם תוסיף לשאת. כי לא מבנות חלוף היא.
אין זה עניין של גיל הבא אל המנוחה...
זה - איך אומר השיר הלז? - עניין של אופי"

המילה האחרונה: איך כמעט וניתקתי את המיקרופון של שמעון פרס

כבר רבע מאה אני רוצה לספר לנשיא התשיעי מה בדיוק קרה בעצרת יום לפני הבחירות ה-13 לכנסת, בשנת 1992, לספר, להסביר ולהתנצל בפניו