בפרק על המהפכה הצרפתית בספר "סיפור האנושות" מאת ההיסטוריון הנדריק וילם ואן לון, הוא מביא את התיאור הבא: באולם הנשפים של ארמון ורסאי רקדה האצולה הצרפתית. ואז נשמעו קולות: אש החלה לבעור מתחת לרצפה כי מתחתיה הצטברה זוהמה של דורות. אבל המחוללים לא שמעו. הקולות הפכו לשאגה, ואז פרצו לשונות האש מתחת לרצפה ומילאו את כל האולם, והמהפכה פרצה.
מקצת המרכיבים של מורשת אובמה, כפי שאני מבין אותה: ראשית ומעל לכל, תרבות הפוליטיקלי קורקט. זה אומר שהאזרח כלוא בתוך מכונה המייצרת עבורו מכבסת מילים ומונחים מקודשים, שאסור לו לסטות מהם. המילים והמונחים הללו צריכים לעצב את דעותיו של האזרח על פי רצון האליטות המקדשות את הפוליטיקלי קורקט. תפקיד התקשורת הוא לקדם את הרעיונות ה"נכונים" יותר מאשר לדווח עליהם באובייקטיביות. בתרבות הזאת טובת החברה באה לפני טובת הפרט. טובת הכלל היא זאת שתתרום לפרט; בתרבות הזאת ישנם "חזקים" ו"מדכאים", וישנם "חלשים" ומדוכאים". חובה להחליש את החזקים ולחזק את החלשים, גם אם אינם צודקים.
שנית, האסלאם הוא כוח גדול, רודף שלום, ודתו דת שלום. עדיפים "אחים מוסלמים" מתונים על פני רודנים בעלי ברית. שלישית, "אובמה־קר". מדובר בתוכנית הבריאות של אובמה שביקשה להבטיח רפואה לכל אזרחי ארצות הברית. אובמה הצליח במה שנשיאים אמריקאים רבים ניסו לפניו ולא הצליחו. להערכתי, חרף המגרעות שלה, זאת המורשת המוחשית היקרה ביותר לאובמה.
רביעית, מדיניות הגירה ליברלית וחתירה להעניק חנינה ל־12 מיליון איש שנולדו למהגרים בלתי חוקיים בארצות הברית, ולהפכם לאזרחי ארצות הברית. זה בער בעצמותיו, ותקוותו הייתה שהילרי קלינטון תכניס לבית המשפט העליון שופטת כלבבו, ואז יוכל בית המשפט העליון להכשיר את החנינה, להוסיף למעשה מיליוני קולות למפלגה הדמוקרטית ולשנות עוד יותר את המאזן הדמוגרפי לרעת האדם הלבן. חמישית, ארצות הברית אינה מובילה יותר את העולם ואינה רוצה בכך. היא יותר זורמת עם הצד ההיסטורי "הנכון" מאשר מנסה להשפיע עליו ולעצבו.
התרעות פיקוד העורף