כשחולים ולא מצליחים לישון כל הלילה, פייסבוק הופכת לבית קברות נחמד לחלומות רעים, לנדודי שינה מעיקים ובמיוחד לשיעולים בלתי פוסקים שברור שיעברו רק עם אור ראשון. אפילו הפוסטים האכזריים במיוחד הופכים למנה קלילה של שעשוע פתטי שנקבר בתוך הררי טישיו.
ובאחד הלילות הללו בשבוע שעבר, שהיו אמורים להיות עמוסים ברחמים עצמיים שלי על עצמי אך כמובן שאפילו לזה לא הספקתי להגיע, גיליתי שיש קבוצת פייסבוק שקוראים לה סופר גירל. היא החלה מגרעין קטן של כמה עשרות נשים והיום כמדומתני חברות בה יותר מ־22 אלף נשים ועוד היד נטויה.
אחרי שקראתי רצף של כמה פוסטים אינטימיים, חושפניים וגם סתם רגילים, תחת מתקפה של חום וכאבי ראש, הרגשתי איך הטייטל הזה שבא על פניו לחזק את הנוכחות בקבוצה, רק דופק אותי בחיים. אני לא יודעת אם זה היה רק רגע של חולשה בשלוש וחצי לפנות בוקר ביום שישי האחרון, שבו הבנתי שאני לא רוצה להיות סופר משהו. לא סופר גירל ולא סופר וומן, נמאס לי. בחיי שכל מה שרציתי היה שמישהו יכין לי תה.
האמת היא שללא קשר לצורך האנושי ברחמים עצמיים, שכולנו זקוקים להם מדי פעם, טרם הבינותי מדוע הרצון לקבל חיזוקים מאנשים זרים במקום "סגור ואינטימי" כשבעצם כל העולם ואשתו רואה, הפך להיות צורך אנושי, והאם משהו לא בסדר איתי בזה שאני חושבת שזה מוזר?
חוץ מזה, לפעמים יש לנו כנשים איזשהו רצון לא ברור להתגאות ביכולות־העל שלנו, כאילו איש לא מאמין שהן קיימות, או לחלופין לרצות שאחרים יעריכו ויהללו אותנו, כמו בקבוצת תמיכה מחבקת של מיעוט נרדף, שלא מצליח להפנים שהוא כבר לא כזה.
ובאותו לילה אומלל, חסר אונים ומלא בתהיות על הצורך בשיתוף ובחשיפה, אני לא יודעת אם יותר הבהילה אותי המחשבה שאולי יום יבוא ואף אחד לא יכין לי תה כשאהיה חולה, ולעד איאלץ למצוא ניחומים בקבוצת תמיכה של בנות שרק אומרות כמה אני, ואת והיא מהממות. או לחלופין מה יקרה אם חלילה אומר יום אחד משהו שהוא לא בקונצנזוס בקבוצה שכזאת, נגיד על ילדים, ואז כמובן שישחטו אותי כרגיל ומיד. ככל הנראה שכמו בימי מחלה כך גם בקבוצות פייסבוק. בסופו של דבר, אין על מי לסמוך אלא רק על עצמך.
בדיוק כשלוש שניות אחרי שניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי וכיביתי את המחשב, קיבלתי התראה בסלולרי שסבא המנוח, שבאותו בוקר ציינו ארבע שנים למותו, התחבר לאפליקציית שיחות חינמיות.
האכזבה מכך שנשים עדיין זקוקות לקבוצות תמיכה לא הייתה כה גדולה כמו האכזבה שנחתה עלי כשגיליתי באישון ליל שאין בית קברות למספרי טלפון של אנשים שכבר לא איתנו, ואת המספרים ממחזרים במהירות ומעבירים אותם ללקוחות חדשים, כאילו שחסרים מספרים בעולם.
לפתע לא חשבתי על השיעול, על כאב הראש או על כך שאין לי כוח לקום להכין לעצמי תה, אלא על אותם לקוחות שלא יודעים שהם מקבלים מספר מיד שנייה, מספר עם היסטוריה, מספר שעדיין שמור במכשירם של אנשים שלא מסוגלים למחוק צירוף ספרות שהוא חתיכת חיים. מספר שבחייו הישנים היה בנוקיה מקשים ובחייו החדשים כבר נמצא בוואטסאפ של סמסונג מתלקח, וכשנכנסים לחלון השיחה מגלים שיש בו אפילו תמונה של בחור חתיך. לעזאזל.
החתיך הזה בטוח שהוא הסתדר עם המספר הכי מגניב. ארבע ספרות דומות. הוא לא יודע למשל שכשהיו מתקשרים למספר הזה, הייתה ההודעה הקולית המצחיקה בעולם ובתוכה היו עשרות ברכות ליום הולדת, ומהעבר השני מאות צעקות "איפה את, למה את לא מתקשרת", וזאת אף על פי שהתקשרתי שלושה ימים לפני כן. אבל לך תסביר לנכדה שלך ששלושה ימים שלה עוברים כמו טיל וששלך עוברים כמו נצח.
בשש בבוקר נרדמתי. בדיוק כשעלה האור על יום שבת. בתשע שוב הייתי על הרגליים. מטלות של עבודה שדחיתי לסופ"ש, טלפונים, והתראות בפייסבוק. אלא ששכחתי להדליק נר לסבא כמו שתכננתי, שכחתי לקחת כדור בזמן, והחבר הכי טוב שלי כעס עלי ששכחתי להתקשר אליו. אבל איך אני אסביר לו עכשיו ששכחתי קצת את עצמי.
התרעות פיקוד העורף