במשפט התנהלו שני ויכוחים נוקבים. הראשון סביב השאלה אם בעת שהחייל ירה זו הייתה עדיין זירה מבצעית שהצדיקה פתיחה באש, כפי שטענו סניגוריו; והשני בנוגע לשאלה אם הגנת הצורך או הגנה עצמית, קו הגנה שבו בחרו פרקליטיו של אזריה, היא עניין סובייקטיבי, או שיש צורך גם בקני מידה אובייקטיביים, הניתנים לשיפוט בשטח, כדי לקבוע אם אכן הייתה קיימת סכנה מוחשית ומידית ליורה.
במקרה הזה היו גם סרטים מהזירה ששיקפו בדייקנות רבה את מה שאירע שם. לכן, בכל הקשור למה שהתרחש בדקות הקריטיות בזירה, העדויות במשפט היו בעלות משקל נמוך יותר. כפי שנאמר, לעתים תמונה אחת שווה אלף מילים - והסרטים מהשטח שדיברו בעד עצמם היו בעוכריו של אזריה.
נדמה לי שהיה זה בעיקר קו ההגנה של אזריה שהכשיל אותו. קורה שחיילים טועים. אילו קו ההגנה של אזריה היה שאכן הייתה טעות ושהוא מצטער עליה, אני מניח שהמשפט, במתכונתו הנוכחית, הסוערת, המסעירה והמפלגת, לא היה בא לעולם, והאירוע היה מסתיים בדרך מינורית של הסדר טיעון ואולי אפילו בדין משמעתי. אלא שהיו מי שרצו, בסביבתו של אזריה ולא לטובתו, למתוח את גבולות הגנת הצורך וההגנה העצמית, ולא היה חשוב להם אם זה ייעשה על גבו של אזריה, וחבל.
מול ההרשעה החמורה יש בהחלט מקום להתחשב באזריה במתן העונש. העיקר במשפט הזה היה ההרשעה הערכית הכללית ולא העונש הפרטי של אזריה. לכן, אחרי חומרת ההרשעה, יש לצפות שהשופטים יקלו בעונשו של החייל. ואם לא הם, אז הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, שהעונש נמצא גם בשליטתו ובסמכותו.
ולכל הפוליטיקאים המתלהמים, מימין ומשמאל: אנא מכם, תמצאו לכם זירות אחרות להשמיע את הגיגיכם החכמים, משום שכרגע אתם רק מזיקים לעניינו של אזריה, מכפישים את צה"ל ומפלגים את העם.
התרעות פיקוד העורף