אחד מבניו של טראמפ סיפר בראיון כי מי ששכנעה את הנשיא האמריקאי לתקוף בסוריה היא בתו, איוונקה, שזועזעה מתמונות הזוועה מאידליב. מזל שטראמפ הוא לא אבא של יאיר נתניהו. לך תדע מי מאיתנו היה שורד את זה. עד כמה שזה נשמע מוזר, בשורה התחתונה עשה טראמפ את המעשה הנכון. השאלה היא לאן הדברים יזרמו מכאן. העולם נזקק לאיתות מוסרי, לשרטוט קו אדום בוהק על הקיר, או החול, וטילי השיוט האמריקאיים היו צעד בכיוון הנכון. מוזר שדווקא טראמפ, איש שמעולם לא ראה מוסר מקרוב, נבחר לשגר את האיתות הזה, אבל זו עובדה.
השאלה היא איך ינהג טראמפ עכשיו, בזירת המטענים שבה הוא מסתובב בגמלוניות חסרת ניסיון. מולו עומד ולדימיר פוטין, בברית עם האייתוללה חמנאי בטהרן, נסראללה בביירות ואסד בדמשק. באופק מזדקרת ציצית השיער המוזרה של הצפון קוריאני. אירופה מוכת טרור אסלאמי, המזרח התיכון נפיץ מאי־פעם, א־סיסי מתנדנד, והמצרך הנדרש ביותר כרגע הוא זוג ידיים יציבות ובוטחות על ההגה. ההיסטוריה שיגרה אל ההגה הזה בעת הזו את דונלד טראמפ. הצלחתו, הצלחתנו. נתפלל.
נדמה לי שבימין כבר מבינים שכל הזיות הסיפוח והעידן החדש ו"סוף פתרון שתי המדינות" שסימנו את כניסתו של טראמפ לבית הלבן התפוגגו בהנגאובר קשה. אני נזכר בעליצותם של עמיתי הימניים בתקשורת אל מול ההכנות לביאת המשיח על חמורו הלבן, ותלי הפרשנויות המלומדות שפורשו סביב כל עווית של טראמפ במסיבת העיתונאים אחרי הפגישה עם ביבי.
זה לא הכל: בירושלים מצטבר חומר מדאיג נוסף. הקרבה והאינטימיות בין טראמפ וסביבתו הקרובה לבין העולם הסוני־ערבי גבוהה לפחות כמו הקרבה האינטימית לישראל. לדברי כמה משקיפים, מדובר בקרבה אינטימית יותר. המגעים שטראמפ ואנשיו מנהלים עם גורמים ערבים מזרח־תיכוניים משלל המדינות הסוניות המקיפות אותנו, המפגשים הפומביים והחשאיים, החלפת הדעות ורמת התיאום, כל אלה צריכים להדיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות בירושלים. כשכל זה קורה אצל נשיא לא צפוי, שאינו כבול לקוד האתי של כל נשיא ביחסיו עם ישראל (גם אובמה), קוד שנכתב בין איפא"ק לירושלים, העסק הופך להיות מסובך ובלתי ניתן לניהול.
נכון לעכשיו, אין בעולם אף בן אנוש שמסוגל להגיד איפה יהיה טראמפ בעוד חצי שנה. איך יגיב כשהמו"מ בין ישראל לפלסטינים ייתקע, יתפוצץ, או בכלל לא ייפתח. מה יעשה אם החקירה נגדו בעניין הקשרים עם רוסיה תבשיל ותניב ראיות אמיתיות. האם כל הקטטה המתוקשרת הנוכחית עם פוטין נועדה להוריד מעל גבו את קוף החשדות בדבר הסיוע והתיאום עם הקרמלין לפני הבחירות? טראמפ מסוגל לכל דבר. הוא יכול להתהפך עלינו ב־180 מעלות ובמהירות הסילון, והוא מסוגל להתהפך גם על הערבים. מי מהמר על מי יתהפך קודם?
ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להדגיש שוב: התקיפה האמריקאית בסוריה הייתה חשובה ונכונה. התנהלותו של טראמפ, לפחות כרגע, בנושאי המזרח התיכון וסוריה, מדודה וסבירה. בואו נתפלל שיישאר ככה.
המאמר של קליין היה מטופש ונגוע בגזענות, הכללה ובעיקר בורות. מצד שני, מי זה יוסי קליין? מאמר בעיתון ראוי לתגובה ציבורית גורפת ומתלהמת כפי שהתרחשה במוצאי החג אם הוא נכתב או נאמר על ידי אישיות מוסרית, פוליטית, או נבחרת. הרב עובדיה, נניח. הרב יגאל לוינשטיין. מירי רגב. אנשים שיש או אמור להיות תוקף כלשהו לדבריהם. שיש להם קהל שומעים, מצביעים, מאמינים או מעריצים כלשהם. קליין לא עונה על ההגדרה הזו. הוא היה פעם עיתונאי חשוב, היום הוא פובליציסט נידח למדי. אז הוא כתב.
עם כל הגועל והקבס שחלק מדבריו גורמים לי, זוהי בדיוק מהותה של דמוקרטיה. הרי זו לא חוכמה לתת חופש דיבור לבעלי הדעה המיינסטרימית. החוכמה היא לאפשר גם לשוליים להביע את דעתם. שפטל הוא שוליים ימניים, קליין הוא שוליים שמאליים. הדעות שלהם לא קלות לעיכול, לא נוחות לשמיעה, מעוררות יצרים אפלים ומערבבות מיצי קיבה מרירים, ועדיין, זה המחיר שאנחנו משלמים על דמוקרטיה. מצעד הצרחות מקיר לקיר בעקבות מאמרו של קליין היה מגוחך להפליא.
גם אני, כמו קליין, חושב שיש בימין המשיחי שוליים מסוכנים לישראל, לציונות ולדמוקרטיה. אגב, יש שוליים כאלה גם בשמאל הקיצוני. ברגע שקליין כרך וערך את כל הציונות הדתית לתוך זה, הוא הבקיע גול עצמי מרהיב והסביר לכולנו, פעם נוספת, למה אין שמאל משמעותי בישראל 2017. אגב, בורותו של קליין באשר לציונות הדתית מזכירה מאוד את בורותו של ספייסר בענייני היטלר והשואה. קליין מדחיק את העובדה שרוב רובה המכריע של הציונות הדתית מורכב מאזרחים נאמנים, שומרי חוק, אוהבי המדינה, שחטאם העיקרי מגולם בכיפה הסרוגה שעל ראשם.
המבחן האולטימטיבי, לדעתי, לסיווג הזה הוא השאלה הפשוטה: בסופו של יום, בענייני מדינה, מי הפוסק האחרון? הממשלה הנבחרת או הרב? האנשים שאני מדבר עליהם, יענו "הממשלה הנבחרת". אפשר לתת כאן אלף דוגמאות. אנשים כאלופים יעקב עמידרור, אלעזר שטרן, חברות הכנסת רחל עזריה ועליזה לביא, הרב שי פירון וכן, גם נפתלי בנט. אפילו אפי איתם, עם אלמנטים של משיחיות מסוימת, ניצב ומנע בגופו עימות בין "הכתומים" לחיילים ושוטרים במהלך ההתנתקות, שעברה בשלום (בניגוד לנבואות הזעם). כל אלה, ורבבות חבריהם, הם האחים שלי. כמו בכל משפחה, יש גם אחים בעייתיים, ויש מריבות בין אחים, אבל זה משפחה.
נכון, השוליים המשיחיים והסהרוריים של הימין הקיצוני־דתי הולכים ומתרחבים, ההעזה הולכת וגוברת, התיאבון גדל, אבל זה עדיין שוליים. אצלנו, העם שפוי ומתמודד עם שוליים בעייתיים. אצל שכנינו הערבים, שיווי המשקל הפוך. השפויים בשוליים, הרוב קיצוני. אבל הערבים, על פי קליין וחבריו, מושלמים. הם פשוט רובצים שם, מעבר ל"חומת ההפרדה" וממתינים שנושיט להם יד לשלום.
יש בינינו עיתונאים שחששו ממינויו לראש השב"כ, כאילו חפרפרת איראנית התנחלה בטבורה של מערכת הביטחון הישראלית. ובכן, יורם כהן פורש משנה מאוזנת, שפויה, פרגמטית ומנוסחת למופת. אם הייתי צריך למקם אותו על הסקאלה הפוליטית, הוא במרכז. לפעמים מרכז־שמאל, לפעמים מרכז־ימין. אי אפשר לא להביא כאן כמה דוגמאות:
התמונה שהתנוססה בלשכתו, וכעת בביתו, היא של תשעה גברים ושלוש נשים בכותל המערבי, בתחילת המאה שעברה. כהן מדגיש שלא הייתה אז הפרדה בין נשים לגברים בכותל. לשירותי הביטחון הפלסטינים, הוא אומר, יש תרומה לביטחון תושבי ישראל. הם תורמים לסיכול פיגועים. הוא חושב שכל ישראלי צריך להשתוקק להסדר מדיני עם הפלסטינים. הוא, אישית, מוכן לשלם מחיר כבד עבור הסדר כזה. מצד שני, הוא מפוכח ומודע לכך שכרגע אין לכך היתכנות ממשית בשטח. "רצוי מאוד שישראל תגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים", הוא אומר, "זה אינטרס עליון של ישראל לדורנו ולדורות הבאים. יש פה אוכלוסייה פלסטינית עצומה שלא הולכת לשום מקום ומבחינה מדינית ישראל כבר הכירה ברמה כזו או אחרת בעובדה שיש פה עם אחר, ואפילו הצהירה ששתי הישויות האלה שנקראות עזה ואזור יו"ש הן בעצם ישות אחת".
כהן מותח ביקורת על הסרט "שומרי הסף", שבו התראיינו כמה מקודמיו. הפערים הגדולים מול הפלסטינים והעובדה שאסור לישראל כרגע להעביר סמכויות ביטחוניות אליהם, מונעת אפשרות להגיע להסדר, אבל הוא מדגיש כי "יש חשיבות להידברות, מו"מ, שיח, לנסות להגיע להסדר, גם אם הוא מדורג".
המראיין, הולנדר, שאל אותו לדעתו על הקפאת בנייה בשטחים. שימו לב לתשובה המדהימה: "זה לא נכון, אסטרטגית, מדינית וחברתית, להגיע למצב שנקבע עובדות בלתי הפיכות בשטח. אם ניצור מצב שבו מפת האזור תהיה דומה לעור של ג'ירף עם הרבה כתמים קטנים של יישובים יהודיים ופלסטינים בערבוביה, לא משנה מי יהיה ראש הממשלה עוד 20־30 שנה ואיזו החלטה מדינית הכנסת תרצה לקבל, יהיה בלתי אפשרי לממש אותה. זו עלולה להיות טרגדיה לשני הצדדים, כי לחיות לעולמי עד במצב שבו מיליוני אנשים חיים בתוכנו ואנו בתוכם, ובמתח ביטחוני בלתי נפסק, בתוספת לחץ מדיני בינלאומי עם פוטנציאל לחרמות וסנקציות שונות, זה לא בריא וחסר תוחלת".
אבל הולנדר לא הרפה: אם במאה השנים הקרובות הסדר לא אפשרי, זה הגיוני שזמביש לא יבנה יישובים כל הזמן הזה? "צריכות להתקבל החלטות אסטרטגיות וגורליות באשר לעתיד יהודה ושומרון", אמר כהן, "כיוון שאנו מתקשים להגיע בתוכנו להסכמה, ראוי שלפחות נגדיר את תחומי הקונצנזוס, בין אם קוראים לזה גושים ובין אם קוראים לזה משהו אחר. לבנות ללא תכנון בכל מקום רק בגלל שאפשר, ואחרי זה לצאת בהסכם משם, עלול לעלות לנו גם בחיי אדם, גם בכסף, גם בכאב לב, גם בפצעים וטראומות חברתיות. לכן כדאי לחשוב מראש מאלו מקומות לא ניסוג בשום סיטואציה, ולהגדיר אילו מקומות אנחנו מרחיבים ובונים. במקומות האחרים לא לפנות שום דבר בינתיים, אבל לא ליצור מציאות בלתי הפיכה".
כהן לא אמר את זה, והולנדר לא שאל, אבל מהדברים הללו נגזרת דעתו של ראש השב"כ גם בסוגיית עמונה. נדמה לי שהיא ברורה לגמרי. והנה עוד משהו מדהים: "התבטאויות רבנים בסוגיית דין רודף השפיעו על יגאל עמיר", אומר ראש השב"כ, "היינו צריכים לבוא עם הרבנים הללו חשבון. אני משוכנע שיגאל עמיר הושפע מרבנים מסוימים שקבעו בפומבי שעל ראש הממשלה רבין חל דין רודף. הייתי חוקר אותם, מאשים אותם בהסתה ומפסיק להם כל מימון ושכר ממשלתי. רבנים שקוראים לדברים כאלה הם מסיתים. גם בימינו יש רבנים שעושים שימוש בכל מיני אירועים מהתנ"ך... אנחנו לא צריכים להגיע לדומא, אלא לפעול לפני כדי שדברים כאלה לא יקרו".
ולסיום: על פי הולנדר, כהן רומז בעדינות שהוא לא שותף לאלרמיזם של נתניהו בענייני ביטחון בכלל, ואיראן בפרט. לדבריו, זה פוגע בחוסן הלאומי וזה מכניס את הציבור לחרדות מיותרות. "האויבים שלנו צריכים לפחד מאיתנו, ולא אנחנו מהם. הם נמצאים במצב קשה יותר מאיתנו מכל בחינה, כולל האיראנים, ואני לא רוצה להרחיב".
כהן הביע תמיכה בביטולו של החוק הפופוליסטי־פאשיסטי (הגדרה שלי, לא שלו) המכונה גם "חוק הצינון". הלוואי שהבג"ץ שהגיש בעניין אבי גבאי יתקבל. כי אם זה אכן יקרה, ויורם כהן יצטרף לפוליטיקה, יש מצב שאצביע למפלגה שאליה יחבור. כך או אחרת, יורם כהן משקף את נשמתה של הציונות הדתית הרבה יותר ממטורללי הגבעות או, אפילו, מאנשים כמו בצלאל סמוטריץ'. ואחרי כל זה, יוסי קליין צריך להיות מסוגל ורשאי להמשיך להביע את דעתו, גם אם היא מעצבנת ומטופשת כפי שהובעה השבוע.
התרעות פיקוד העורף