קצת אדישות לא תזיק: הדברים שכתב יוסי קליין לא מחייבים תגובה

שמירת מרחק היא דבר מומלץ, ולא רק על הכביש. היא מאפשרת לאזרחים לנהל את עצמם תוך שמירה על קשר עין עם הפוליטיקה השלטונית, אך בלי שזו תפריע למהלך התקין של חייהם. היא מאפשרת לשליטים לנהל את מדינתם, שכבר מזמן אינה אינטימית, תוך שמירה על קשר עין עם הציבור, אך בלי שזה יתערב ויפריע לניהול המוסדר של המדינה.

בעשורים האחרונים נשמעים מעת לעת קולות המלינים על שמירת המרחק הזאת, המובילה בהכרח גם לירידה בעוצמת המעורבות הרגשית של האזרחים במעשה הפוליטי. כשהגרפים מלמדים על ירידה באחוז המצביעים בבחירות, כפי שקרה בישראל בעשור שעבר, או כפי שקרה באמריקה בשנות ה־80 של המאה הקודמת, מתגברת הנטייה לקטר על אדישותם של הבוחרים. אבל כנראה הגיע הזמן להציע קיטור הפוך: המציאות של המאה ה־21, על רשתותיה החברתיות, הטלוויזיה בכבלים, העדכונים באינטרנט, המסרים המיידיים, האינסטגרם, מולידה התעניינות יתר, התעסקות יתר של הציבור בשיח הפוליטי. התעסקות שמפריעה למעשה השלטוני ומדרדרת את השיח הציבורי.

מקרה מבחן: מאמר שפורסם בשבוע שעבר בעיתון “הארץ”. טיפשי, זניח, מרושל. מאמר שהתגובה המתאימה לו היא התעלמות, אך התגובה בפועל הייתה סערה ציבורית מסיחת דעת. ראש הממשלה הקדיש מזמנו למאמר הזה – בזבוז חמור של משאב ציבורי יקר. שר הביטחון נדרש למאמר הזה – יש לקוות שלא על חשבון שמירה על הביטחון. שר החינוך נדרש למאמר הזה – יש לקוות שלא על חשבון טיפול במערכת החינוך. מאות אלפים, אולי מיליונים של אזרחים, נזעקו לעסוק בו. הם הכו במקלדות, התרגזו, נעלבו והעליבו, הותקפו והתקיפו. הפוליטיקה כבר אינה מעשה אינטימי, אבל האזרחים מסרבים לשמור מרחק. מסרבים לגלות אדישות בריאה, לסנן רעשים.

יש מי שנהנה מהרעש. יש מי שנהנה לבלות את זמנו בהתענגות או בהתמרמרות על מאמרים שהם לא יותר מפרובוקציות ילדותיות או בהתקוטטות עם חברים דמיוניים בפייסבוק. יבושם לו. תועלת רבה אין בזה, לא לחברה ולא למדינה, אבל גם תחביבים צריך לכבד.

אך את מי שזמנו ושלוותו הנפשית יקרים לו המצב מחייב בחשיבה מחודשת על אסטרטגיה של שמירת מרחק. לבטל את המינוי על עיתון שלא מקפיד על רמה סבירה של סינון הבל? זו ,כמובן אפשרות. להגביל את זמן הגלישה ברשתות חברתיות? גם זה מומלץ בהחלט. אבל הנה הצעה פרובוקטיבית יותר – אנטי־חינוכית, אנטי־חברתית, אנטי־אזרחית: נסו לגלות קצת פחות מעורבות רגשית. לא כל שטות שנכתבת אי בזה מחייבת כעס, לא כל טיפשות של השלטון מחייבת עלייה בלחץ הדם, לא כל האשמה מופרכת מחייבת תגובה. הנה אפשרות מעניינת: במאה ה־21 דווקא מידה של אדישות היא מעשה של אזרחות טובה.