ישבתי במטוס בדרכי לגרמניה לטיול קונספט - שתי הופעות ביומיים. הופעה אחת במינכן: האיחוד של גאנז אנד רוזס. השנייה בלייפציג: קולדפליי.
המנועים פעלו אבל המטוס עוד לא המריא, הייתה איזושהי תקלה שגרמה לכך שנאלצנו להישאר על הקרקע זמן רב. בינתיים גלשתי באינטרנט ונפלתי על כתבה עם מישהו, לא משנה מי, בסביבות הגיל שלי (להזכירכם, אני בן 34). הוא אומר שם שהוא נעזר בהוריו בשביל לשרוד כלכלית. העניין הוא שכמה שאלות לפני כן הוא הסביר שמה שחשוב בשביל לתחזק זוגיות זה לצאת לשתות ביחד עם האישה לפחות פעם בשבוע, ואחת לחצי שנה לשים את קבוצת הוואטסאפ של הגן על ״השתק״ ולצאת לנופש במלון ספא ״מפנק״.
בגדול אין לי שום דבר נגד השיטה שלו, רק שעדיף לעשות אותה כשאתה נמצא במצב כלכלי טוב ולא כשאתה מסתמך על הוריך בשביל לגמור את החודש. ״סדר העדיפויות שלו פגום, זה ממש נורא״, חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שגם אני לא רחוק מזה.
אני טס עכשיו לגרמניה באמצע החיים, שאותם אני שורד מחודש לחודש, מתשלום לתשלום. מיד תירצתי לעצמי את הנסיעה בכך שעם מחירי הכרטיסים המטורפים בארץ והבייביסיטר והחניה, זה היה עולה לי יותר בסופו של דבר. אבל אז עצמי שאל אותי: מישהו אמר שאתה חייב ללכת להופעות האלו? ובכן, עניתי לעצמי, אני לא רוצה להפסיד את ההופעות האלו. עצמי השיב לי: אז אל תתלונן אחר כך על הקושי שלך לסיים את החודש ותבקש עזרה מאחרים. ״אני לא רוצה לדבר איתך״, אמרתי לעצמי.
האמת היא שזה לא רק אני וההוא מהכתבה, זה גם כל חברי בני גילי והחברים שלהם. זה דור שלם שנמצא במצב הזה בדיוק, דור שלם מבולבל, שלא ממש לימדו אותו להתנהל כלכלית בצורה אחראית. דור שלם שלוקח כסף מההורים ומתקשה לקבוע סדר עדיפויות פיננסי. דור שלם עם אפס סבלנות פיננסית. דור שלם שלא יודע לשחות במים הסוערים של העולם הקפיטליסטי והכלכלה החופשית. דור שלם שלא יכול להשתלט על יצר הבילוי, הרכישה והפוזה.
אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי הוא שהורי קנו מכשיר וידיאו. היינו הראשונים בקיבוץ שהיה להם וידיאו. העובדה הזו, אני זוכר בבירור, גרמה לי להרגיש שאני נמצא בלב לבו של אירוע חגיגי במיוחד. הערצתי את מכשיר הווידיאו וסיפרתי לכולם בכיתה עליו. כולם שאלו אותי שאלות עליו, ואני אמרתי לעצמי: ״איזה כיף שיש לי משהו חדש שאין לאחרים״.
התרעות פיקוד העורף