ביום שישי שודרה בערוץ 2 כתבה על משפחה יהודית חביבה, זוג הורים ובתם בת ה־12, שהגיעו אלינו מלוס אנג'לס כדי לחגוג כאן, בכותל, בת מצווה. עם סיום הטקס, שהתקיים ברחבה המעורבת (כן, יש כבר כזו) הסבירו ההורים, בכעסם על החלטות הממשלה האחרונות, שהמציאות החדשה תגרום להם לחשוב שוב על היקף התרומות שהם מעבירים מדי שנה לישראל.
אתמול, ב"ידיעות אחרונות", התבשרנו שגם אייק פישר, פילנתרופ יהודי ממיאמי, החליט לסגור את הברז. עד עכשיו הוא העניק לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב מלגה שנתית על שם אמו, הוא מימן פרויקטים חינוכיים בירוחם ובאור עקיבא, ולכבוד בר המצווה של בנו גם סייע להחזיק קבוצת כדורגל של ילדים יוצאי אתיופיה בפרדס חנה. אבל עכשיו החליט פישר להשעות את תמיכתו "עד שממשלת ישראל תשנה את החלטתה".
אתמול, אחרי שקראתי את סיפורו של פישר, שבתי וצפיתי בקטע שכבר ראיתי בעבר מתוך כינוס של IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, שנערך לפני תשעה חודשים בוושינגטון. הדיון שם עסק בשאלה אם להעניק ליורדים זכות הצבעה לכנסת, ונדמה לי שהאופן שבו הטיח שם ח"כ אלעזר שטרן את תפיסת עולמו בפניהם של היורדים לא נשמע מפיו של פוליטיקאי ישראלי מאז ה"נפולת של נמושות" של יצחק רבין. "מי שמצביע, צריך לשלם את המחיר על ההצבעה שלו", השיב שטרן בחריפות לאחד היורדים שניהל איתו ויכוח קשה. "אני לא רוצה שתבוא כשיש מלחמה. אני רוצה שתבוא עכשיו לעמוד במחסומים... אתם רוצים עכשיו לפרק את התנועה הציונית, להקים אותה מחדש ולהגיד שלא משנה אם נלך לאמריקה, לאוגנדה או לירושלים? אל תגידו לנו שאתם כמונו מבחינה ציונית, כי אתם לא. אתה לא ישראלי כמוני. אתה לא משלם מסים כמוני. אתה לא משרת כמוני. הילדים שלך לא משרתים כמוני. יש משמעות לשאלה 'מה זה ישראלי'".
בואו נשים רגע בצד את השאלה אם החלטות הממשלה בעניין הגיור ובעניין מתווה הכותל - נכונות או לא. לא משום שזה לא חשוב. משום שמתברר שאנחנו מוצאים את עצמנו בוויכוח אחר לגמרי, ולא בטוח שהוא חשוב פחות. פתאום מתברר, לפחות לפי התנהגותם ודבריהם של חלק מיהודי ארצות הברית,
שהכסף שהם מעבירים לכאן אינו למטרת תרומה, כפי שאולי סברנו לתומנו, אלא לצורך קניית השפעה. רוצה לומר, "יש לנו תפיסת עולם. תקבלו אותה - ניתן כסף, לא תקבלו אותה – לא ניתן כסף". ופריווילגיה כזו, חייבים להודות, אפילו אנחנו – אזרחי ישראל המתגוררים כאן – לא ביקשנו מעולם לעצמנו.
התרעות פיקוד העורף