אצנו קרועים מספקולציות לדיוטי פרי. שתינו קפה בעלות פעוטה של רבע ממחיר הטיסה וזינקנו מיד, בשל איחורו של נהג המונית, למשמע קריאותיה הקצובות וההיסטריות של הדיילת, לשער העלייה. מטוס “אל איטליה", הדחוק ביותר בתולדות היסטוריית התעופה, קיבל את פנינו. החברה הנ"ל במצב כלכלי אנוש ועדיין ממשיכה להתקיים.

הוויה דולורוזה בדרך לארץ המגף

ואכן, התחושה במהלך הטיסה הזכירה בכל מובן את המונח פשיטת רגל. בדרכנו למושב המטירו עלינו שותפינו לטיול האווירי ברכות מזל טוב לציון האירוסים ולרגע חשנו כצ'ארלס ודיאנה ביום חתונתם. ההתעלות נעצרה בהגיענו למושבים. כל זוג צריך לתרגל טיסה ב"אל איטליה". האינטימיות שנכפתה עלינו בשל רווחי הסרדין בין כיסא לכיסא הידקה את היחסים מיד. רק חבל שאיתנו נכרך גם גבר בגיר שהפך בעל כורחו לשותף. חבוקים אבל אופטימיים ריחפנו מעל הים התיכון.

בחלוף שלוש שעות וחצי נחתנו. קרוב ל־60 דקות המתנו בכניסה בתור אדיר וארוך עד שהוכנסנו לארץ המגף. בזמן הזה השתעלו עלי שני סינים תוך רמיסת עקבי עם מזוודה כבדת משקל. בתום הווייה דולורוזה עברנו את ביקורת הגבולות והגענו ליעד המובטח. כשצעדנו לכיוון מסוע המזוודות הבחנו שבכל כמה מטרים עומדות נקודות שמטרתן לסייע למי שאבדו מיטלטליו. התור באותן בסטות היה ארוך. ארוך מאוד. אי לכך התפללתי שכבודתנו הגיעה בשלום. התחינות נענו ותיקינו המתינו לנו שלווים ושלמים. פסענו יהירים ומרוצים לרכבת המהירה.

לדאבון הלב נסענו בשגגה לכיוון ההפוך מהרצוי. בעודי מתמוגג מהפשיטה זוטא שערכתי על קרון המזנון, התחוורה לנו הטעות המרה. ירדנו בפאניקה בתחנה הראשונה האפשרית. איטלקי אנטיפת ניתב אותנו לרכבת אחרת. למרבה הצער גם עצה זו הייתה שגויה. היעד הולך ומתרחק.

הכל בתשלום

יומן מסע באיטליה: תנו לי כוס גדושת וינו עד כלות פיכחוני

פירנצה המתוירת מדי, טוסקנה המיוחצנת מדי, עיירות שיש בהן יותר חנויות יין מתושבים, מעיין תרמי מבעבע וכמובן, שיחת הטלפון מהמציאות באמצע החלום