ראש השנה כאן. שלל מעשיות על עתיד בהיר ואפשרויות חדשות וקסומות תופסות את מרכז הכובד בכל שיח ומפגש. “עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה", שרה אילנית בקול צלול. “שנה טובה, שנה טובה", שואגים אחינו ואחיותינו בשולחנות ובגנים במלוא גרון. אבל מכל אמרות השפר והתפילות שנהוג לומר, זו אהובה עלי במיוחד: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". המסר אופטימי ומרומם ועם זאת נאיבי בצורה כמעט מבדרת.
באדיקות ילדותית האזרחים מתבקשים להביט זה בעיניו של זה, כשראשם מיטלטל מעל קעריות עמוסות בדבש, ולהישבע שהפרק החדש יהיה נעים ומוצלח בהרבה מקודמו.
אין בי גרם של אמונה שהאות החדשה בלוח העברי תביא שינוי מלבד כרס קטנה שחלק מגברי ישראל יוסיפו לעצמם בתום שמחת תורה וירידה דרסטית, זמנית, במצבור הקרפיונים המקומי.
שלא ימכרו לנו סיפורי בדים על כשפים שירעננו את חיינו וייטיבו אותם. המעשיות הללו טובות אך ורק להמון מיואש ורצוץ שמקווה שאולי הזמן הנע יוכל איכשהו, אפילו באלפית המילימטר, להרים את המצב העגום ולהזריק טיפל'ה אור באפלה המחרידה שאליה נקלענו. ואם אתם ממאנים להאמין לקסנדרה שבי, שלחו לי מייל באזור פברואר ותראו שהבוץ עמוק, רטוב וטובעני בדיוק כשם שהיה בסוף ספטמבר.
כדי שזה לא יהיה טור מתבכיין בלבד, הנה גם עניין אופרטיבי: אחרי שקברנו נבואות ותקוות מיסטיות פורחות, נדמה לי שזה זמן מצוין לבדוק את הקללות שעברו עלינו, ואולי בעזרת מעט מחשבה ותכנון מוקדם נוכל להימנע משגיאות דומות לאלה שביצענו במהלך החודשים האחרונים. מעשית, קללות אינן דבר שנוחת עלינו מוואקום, כגזירת גורל איומה שאין דבר לעשות מלבד להמתין לסופה. ממש לא. אנחנו יוצרים אותן במו ידינו. החלטות לא נכונות וביטחון בדברים שאסור היה לקבלם גרמו להן להתממש ובמקום לקחת אחריות נוח לנו לומר שגורם עליון ניתב אותן לראשינו. אני מלא ניסיון כרימון. כמה פדיחות כאלה היו לי השנה, ישמור השם.
פקפקו ושוב פקפקו. מה שלא חתום, סגור, מגיע עם ערבויות בריבוע, הוא בלוף. ככל שפניו של האדם שמולך מקרינות אמינות, כך סביר להניח שהוא מאכיל אותך בלבולי שכל. שבועת דם, טפיחה על השכם, מלמול חברי ש"יהיה בסדר", המלצה מבן דוד רחוק וחיוך כובש - שווים לתחת. אין אחווה, אין ידידות, אין כלום. לכל עסקה, שיחה ואינטראקציה התייחסו כמו לביקור במוסך הבלהות של חיים הכט. אם יש ספק, רצוי להתקפל, לסגת ולהמתין. כל זה טוב עשרות מונים מלחטוף מכה אנושה. זכרו תמיד את בראשית ח, פסוק כא: “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
בשלב הזה הפרסונות החיוביות בינינו יתפלצו ממני, יעוו את פניהן הצדקניות וישלפו עשרות משלים והגיגים על טוב, פתיחות וסלחנות שחובה לגייס כעת. הכל ישולב בתפיסות ניו־אייג' סוחפות על חיוך שמביא צחוק ושאר ירקות תפלים שמפילים בפח את הפתאים האבודים. אני מציע רעיון אחר. יעיל, כך נדמה לי, בהרבה: קץ האופטימיות מוליד קשיחות מבורכת.
ארוסתי ואני עוקבים בדריכות אחרי שתי סדרות, “משחקי הכס" ו"המתים המהלכים". העקרונות שם פשוטים: אין חמלה, אין רחמים, והמוסרי, או מי שנתפס בעיני הצופה כטוב, לא תמיד מנצח. לסדרות הללו יש הצלחה בלתי רגילה, כי הן ממחישות את המתרחש בעולמנו ומטיחות את הכיעור האנושי והעיקרון הסוברני של זמננו בלי בושה: המנצח הוא המוערץ. גם אם דרכיו נלוזות.
בקיצור, היו קשוחים. אפילו מעט רעים. המדינה שלנו ועולמנו הופכים דורסניים יותר ויותר, ובימינו רק התוצאה נספרת. מי שכמה לשנה מצוינת שיתנתק רגשית מאותם רעיונות סנטימנטליים. כדי לא להיות בצד שמתחנן לחמלה ולנדבה בשנה הבאה, אלא בקבוצה שמסוגלת לתת, שנו את הגישה. ומי שחושב שאני פסימיסט אפל, שיפגוש אותי כאן בתום סיבוב מלא של העונות ויראה שדבר לא השתנה בחייו וששוב, במדינה הקשה שלנו, הוא יצא פראייר.
התרעות פיקוד העורף