לא, אנחנו לא באופוריה בגלל החיבוק הממלכתי החם. אנחנו מודעים לגמרי למצב בשטח אל מול ההבטחות. לעובדה שעל הנייר יש אלפי יחידות דיור שהשטח משווע אליהן, אבל בשטח יבש עדיין. ועדיין, האווירה החיובית הזאת עשויה להוביל אפילו לעשייה חיובית.
בכל פעם שמקימים כיתת לימוד או בודקה של שומר ביהודה ובשומרון, מיד השמאל צווח ומשטנקר לאמריקאים ולתקשורת. השאלה הנשאלת בתוכניות הבוקר למחרת היא "למה דווקא עכשיו, דווקא בעת כזאת, זה עשוי לחבל במאמצי הסכם השלום המתרקם / לפגוע באמריקאים / לחבל בשינוי הסכם המעצמות עם איראן / לגרום לממשל האמריקאי להפסיק את הסיוע, או חלילה, לגרום להם להימנע בהצבעה הבאה במועצת הביטחון של האו"ם ולא להטיל את הווטו המושיע אותנו בכל יום מנזיפה חמורה. נכון?
אז אנחנו אומרים - כן. דווקא בעת הזאת, ולא כי כל זה לא חשוב, אלא כי תמיד יש תירוץ למה לא. אבל עכשיו, כשהממשל האמריקאי הוא הכי אוהד שאנחנו יכולים לדמיין - ולא שזה תנאי בעיני, אנחנו מדינה ריבונית שאמורה לדאוג לאינטרסים של אזרחיה ולא ללחץ הדם של חבר קונגרס זה או אחר - ואנחנו חזקים, והממשלה שלנו ימנית, ציונית ואוהדת. לכן דווקא עכשיו אנחנו צריכים לבנות.
רוצים לבנות רק ביישובים קיימים? חבל. יש עוד הרבה הרים ליישב, אבל בסדר. בואו נתחיל איפהשהו. מצוקת הדיור בארץ כולה עוברת את הקו הירוק, שם הבעיה היא פחות המחיר ויותר ההקפאה. אנחנו רוצים להאמין לשר הביטחון ליברמן, שאומר שהשנה יש יותר התחלות בנייה מאז שנת 2000. אנחנו רוצים להאמין לנתניהו כשהוא מבטיח שאוטוטו נשמע את נהמת הטרקטורים במעלה, את נקישות הבאגרים בהר. אנחנו רוצים לנשום את האבק הזה.
מלבד הבנייה, ובהמשך ישיר ממנה, צריך ריבונות. ושוב, אם יותר נוח לממשלה להחיל אותה בתחילה רק על שטחי C, בסדר. זאת דרך טובה להתחיל ולבדוק. אבל המצב הנתון נכשל בכל היבט אפשרי, והוא חייב להשתנות. וכן, דווקא בעת כזאת. דחייה תהיה החמצה ובכייה לדורות.
התרעות פיקוד העורף