ישראל איננה אי. ונדמה שאבי גבאי מזהה זאת טוב יותר מכמה מבוחריו. עזבו לרגע את גבאי – חישבו על הבחירות באוסטריה, בצרפת, בגרמניה, על הבחירות לפני כמעט שנה באמריקה. המערב זז ימינה, בפיגור מסוים אחרי ישראל, אבל זז. ומי שרוצה להישאר רלוונטי צריך להבין את כיוון הרוח, ולנווט מחדש את דרכו.

על כן, כל מפלגת שמאל שרוצה להיות חשובה, משפיעה – לא סיעה דווקנית בשולי המפה הפוליטית – עומדת במבחן גבאי. בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, באמריקה. המבחן פשוט, ההכרעה פחות: האם לנסות ולעמעם פערים, כדי להתקרב למקום שבו נמצאים רוב הבוחרים, או דווקא לחדד עמדות, להדגיש הבדלים, כדי להציג אלטרנטיבה מובהקת. כך או כך, לדרוך במקום זו לא ממש אופציה. הרוחות נושבות חזק, וצריך לזוז לאנשהו.

לפעמים המנהיגים, ראשי המפלגות, מחליטים מה לעשות, לעתים קרובות הם נגררים, בלית ברירה, אחר בוחריהם. בארצות הברית נדמה שהבוחרים כבר הכריעו: הם גוררים את המפלגה הדמוקרטית, זאת שהפסידה לדונלד טראמפ, הרחק שמאלה. מחקרים שנעשו בחודשים האחרונים מלמדים שהפער בעמדות בין רפובליקנים לדמוקרטים מתרחב, לא בגלל שהרפובליקנים שברו עוד ימינה אלא בגלל שהדמוקרטים שברו חזק שמאלה.

הפגנת שמאל נגד התנחלויות. צילום: רויטרס

הנה טעימה מהתהליך הזה: לפני חמש שנים הסכימו 9% מהרפובליקנים ו־28% מהדמוקרטים עם האמירה ״אפליה גזעית היא הסיבה העיקרית לכך ששחורים רבים אינם מתקדמים בחיים כיום״. פער משמעותי, של כמעט 20%. מה קרה מאז? מצב השחורים לא הידרדר, השיח הציבורי בהחלט כן. מהרפובליקנים, 14% מסכימים עם הקביעה הזאת. עלייה קטנה. אבל תראו מה קרה לדמוקרטים – עליה מ־28% הסכמה ל־64% הסכמה. ובהתאם, פער העמדות בין בוחרי המפלגות כיום עומד על 50%.

השבירה החדה הזאת משמעותית. בבחירות הבאות לנשיאות המפלגה הדמוקרטית כנראה תציב מול טראמפ את הגרסה שלה לטראמפ – במקום מתלהם אחד, יהיו שניים. במקום כועס אחד, יהיו שניים. במקום אאוטסיידר מהפכני אחד, יהיו שניים. זה יקל על הבוחרים את ההחלטה (כולל החלטה להישאר בבית), זה יקשה על הממשלה, איזו ממשלה שלא תיבחר, לתפקד. באווירה של הליכה לקצוות ושל דה־לגיטימציה של היריב הפוליטי, אי אפשר להגיע להסכמות גם במקרים שתיאורטית אפשר היה לנסח בהם פשרה.

ישראל איננה אי, ועל כן לא קשה לראות שמפלגת העבודה עומדת כיום בצומת הכרעה דומה. גבאי עומד בה כמנהיג – ויצטרך לזהות האם מה שעשה השבוע, במתכוון או במקרה, הרחיק אותו מבוחריו, וגרם לו לאבד אותם, או שאולי דווקא קירב אותו אליהם. באופן טבעי, המקהלה הקולנית יותר ניצבת לשמאלו, כועסת, רוטנת, דורשת הבהרות, התנצלויות.

זה באמת לא כל כך חשוב: הקואליציה הדמיונית של גבאי עוד לא קמה, וגם לא מסתמנת, ועל כן למה שאמר כעת על השאלה האם ישב או לא ישב עם הערבים אין שום משקל. וגם השלום הדמיוני עוד לא כאן, ולא מסתמן, ולכן כל תשובה על השאלה הדמיונית האם ישראל כן או לא תפנה התנחלות כזאת או אחרת בהסדר הדמיוני שאליו תגיע עם הפרטנר הדמיוני שאיננו – גם היא חסרת חשיבות.

הדבר היחיד שיש לו חשיבות הוא מה עשו האמירות של גבאי למעמדו הפוליטי, ואת התשובה אנחנו לא יודעים. נכון, יש הרבה צעקות משמאל, אבל השאלה היא מה קורה מימין לגבאי. אם יש בוחר שפתאום שואל את עצמו אולי דווקא הגבאי הזה שווה מבט נוסף, אם יש בוחר שעד אתמול לא שקל להצביע לעבודה והיום כבר מוכן לשקול הצבעה כזאת, הוא לא ירוץ לכתוב מאמר לעיתון, או לתקתק פוסט עוקצני בפייסבוק כדי לספר על זה. אם יש בוחר כזה, הוא ישתוק עד הקלפי (אבל בינתיים, חפשו אותו בסקרים).

האם יש בוחרים בימין שלפתע שואלים אם גבאי לא שווה מבט נוסף

זה לא כל כך חשוב אם אבי גבאי ילך עם הערבים או יפנה התנחלויות, כי אלה מצבים דמיוניים כרגע. האמירות שלו השבוע חשובות בעיקר למעמדו הפוליטי