26 איש נטבחו על ידי אידיוט שכעס על ההורים של אשתו, ולכן נכנס לכנסייה שלהם ופתח באש לכל עבר. קודם להחלטה לעלות בסערה השמיימה, הוא קנה בחנויות שמונה רובים, ככה, ללא שום בעיה; מה שסיפק לו כוח אש ראוי כדי להתייצב בכבוד בשורה המפוקפקת עם הטובח מלאס וגאס ויתר המסובבים שבגלל קשקוש כזה או אחר קנו נשק אוטומטי ופתחו באש.
ביום שאחרי טקסס, רוב האמריקאים צקצקו קצת בלשון, נאנחו אנחה עמוקה והמשיכו הלאה. גם מי מביניהם שמתנגד למכירת הנשק הכמעט חופשית בסופרמרקטים לא באמת חשב או התכוון לעשות משהו. כך קואליציית הנשק, מהיצרנים ועד תומכיהם בגבעת הקפיטול, ממשיכים למכור מציאות מדומה ולמנוע כל פעולה אפקטיבית. ארצות הברית חיה עם מפלצת מעשי הטבח שברור לכל שלא תיפסק, למרות שבכוחה לשים לה קץ כמעט מוחלט.
קשה שלא למצוא הקבלה בין האיוולת האמריקאית המדממת הזו לבין האיוולת הישראלית המסוכנת מול המפלצת שהכנסנו במו ידינו לתוכנו. קל לבקר את האדישות, ההתעלמות וההכחשה האמריקאיות בנוגע לנשק, אבל אנחנו עושים בדיוק אותו הדבר אל מול הישות שפועלת מרמאללה, זו שמנסרת כל הזמן את הקרקע מתחת לרגלינו. אנחנו מספקים לה כסף, הגנה ולגיטימציה, והיא מנסה להשמיד אותנו.
רק באחרונה פנה ראש הרשות אבו מאזן לבריטניה בדרישה להתנצל על הצהרת בלפור, שבימים אלו מלאו לה 100. הרשות של עבאס מנהלת עכשיו מתקפה דיפלומטית נגד בריטניה בשל אותה הצהרה, למרות שהאנגלים בגדו לימים בעם היהודי ובכתב המנדט והתמסרו לניסיון הערבי להכחיד את מדינת היהודים המתהווה.
ההתקפה על המכתב ההיסטורי של הלורד בלפור מלמדת מה באמת מפריע לישות שבתוכנו – לא "ההתנחלויות" ביהודה ושומרון, אלא הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל ועצם קיום מדינה משלו כאן. הצהרת בלפור והעיגון שזו קיבלה בהחלטות חבר הלאומים אכן מקנים את ההכרה הבינלאומית בזיקתו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל. את העיקרון הזה הפרטנרים של הסכמי אוסלו לא מוכנים לקבל.
כמו האמריקאים שמדחיקים את משמעות מכירת הרובים בוולמארט, גם אנחנו יודעים ולא רוצים להבין. מבינים ולא עושים דבר. ההבדל הוא שמעשי הטבח באמריקה, קורעי לב ככל שיהיו, אינם מסכנים את עצם קיום ארצות הברית. ואילו המנהרות שחופרים אבו מאזן ושותפיו חותרות לחסל אותנו ולבוא במקומנו. לכן ההתעלמות שלנו חמורה בהרבה מהטמטום האמריקאי.
התרעות פיקוד העורף