במלחמה החברתית שמנהל הרמטכ"ל, הוא לא יזכה לתמונת ניצחון

המטה הכללי של איזנקוט מקדם תוכנית רב־שנתית באופן מצוין, עם תקציב יציב ועם שלום חם בינו לבין שר האוצר, הנוסעים יחד בנגמ"ש ממוגן במסדרונות אגף התקציבים. מסביבנו סוריה נלחמת עם עצמה, חיזבאללה שקוע בצרותיו ובתוך סוריה, ואפילו חמאס טרוד בענייניו וכן הלאה. אם בעזרת השם ובעזרת ההרתעה של צה"ל יימשך המצב הזה בשנה הקרובה, אזי המלחמה היחידה שיזכה איזנקוט לנהל בתקופת כהונתו תהיה "המלחמה החברתית" על מקומו, על דמותו ועל מעמדו של צה"ל, באופן שאף רמטכ"ל לפניו לא התנסה בו ובאופן שמאיים על אמון הציבור בצבא.

נכון שיש הרבה מבצעים גלויים וחשאיים שמתנהלים במה שמכונה המב"ם (המערכה שבין המערכות), אבל המלחמה הגלויה העיקרית היא החברתית. המלחמה הזאת היא תולדה של הבשלת החברה הישראלית במלאת לה 70, של השבטים המרכיבים את ישראל ב־2017, של הרשתות החברתיות, הטוקבקים ותרבות הפריימריז של חברי הכנסת ושל השלטון בישראל, שאיננו מקדש עוד את חופש העיתונות, את בית המשפט העליון, את המשטרה והפרקליטות ואת צה"ל.

רמטכ"ל לגורלו וצבא לארצו. המלחמה הזאת היא המאבק הארוך והמתיש עם ראשי המדינה ועם הרחוב באירוע אלאור אזריה, והמאבק עם הציונות הדתית על גילוח הזקנים; על השירות המשותף; על מקומו של "ענף תודעה יהודית"; על מינוי הרב הצבאי; על הלוחמות בטנקים והגדודים המעורבים; על נורמות וערכים כמו אלו שבאו לביטוי באירועים שבהם היו מעורבים אופק בוכריס ומרדכי כהנא; ועל סגירת גלי צה"ל, ביטול הפנימיות הצבאיות והוצאת כל העמותות משמאל ומימין מתוכו של חיל החינוך ועוד.

יתרונו הגדול של איזנקוט טמון בכך שהוא חף מכל אגו ופוליטיקה, ובאמת פועל מתוך הבנתו את טובת המערכת. מנגד, חסרונו הוא גם בכך שהוא חף מכל פוליטיקה ומכל התחשבות ב"פרות קדושות". חזונו הוא צבא סדיר וצבא מילואים שמתאמן ומתכונן למלחמה, כאשר על הגבולות מגן בשגרה מעין "משמר גבול", כפי שרצה דוד בן־גוריון (שאיזנקוט עצמו מאוהב בו ובמשנתו). בגרסת ישראל 2017 אלו גדודים מעורבים של בנים ובנות, תוך הבחנה ברורה בין גולני וחטיבה 7 לבין גדודי חילוץ, הצלה והגנה מרחבית.