ב־29 במאי 2001 קברנו את גלעד זר ז”ל, קב”ט המועצה האזורית שומרון, שאיתו עבדתי באותם ימים ארוכים ושחורים של האינתיפאדה השנייה. גלעד היה מסתובב בכבישים וביישובים והשרה מה שקוראים היום בצה”ל “תחושת ביטחון”. הוא היה מסתובב בלי אפוד משום שהרגיש שזה לא הוגן להסתובב עם הגנה שאין לשאר התושבים.
בליל הרצח של רזיאל עלו כמה חברים והקימו את חוות רזיאל, חצי קילומטר דרומית לחוות גלעד. שלא יישפך דם סתם. רזיאל לא שנא והיה חף מפשע, אך מרקם החיים שלו, כל הרקמה העדינה שרקם סביבו, נפגעה. ששת ילדיו, אשתו יעל, כל האנשים שהוא הצחיק בחייו, כל הילדים שהוא מל, כל הסיפורים המדהימים שצצים ועולים עכשיו, כל אלו נפגעו באופן בלתי הפיך.
רק עוד יישוב יוכל להפוך את הזוועה לפתח תקווה. זאת הנקמה שלנו. מה לעשות, כאלה חננות אנחנו. למחרת הרצח צה”ל הטיל כתר זמני על שכם. אבל זה רק פקק תנועה קל. מרקם החיים יישמר, הפקק ישתחרר ומרקם החיים שלהם יישמר. מרקם המוות שלנו, לעומת זאת, יעמיק את קמטי הדמע בפנים ואת קמטי הצעקות של הלב.
על אף ששרון הבטיח מה שהבטיח, ועל אף שהקרקעות של חוות גלעד שייכות בדין למשה אביו, עדיין אין תב”ע לחוות גלעד. ככה זה כשלא ממש רוצים. אבל 50 משפחות חמודות גרות בחווה. אלו חיים, זו קהילה וזה יישוב. ככה אנחנו. יש מעגל, וגם לנו יש רקמת חיים, יש המשך.
התרעות פיקוד העורף