נקפו השעות - לא החודשים, לא הימים, רק השעות - השאלות התחילו להישאל, וכל הפרשה החדשה הזאת התחילה להצטייר כעוגה לא אפויה שמישהו במערכת אכיפת החוק מיהר להוציא מהתנור. כי נניח שראש הממשלה אכן מושחת עד מעל לראשו ואין לו ולמקורביו שום בעיה להציע הצעות מגונות שכאלה. מה הם חשבו? שגם נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס מושחתת עד כדי הסכמה לעסקה כזאת? ובכלל, הלא כולם - לרבות גרסטל עצמה - ידעו שאין לה שום סיכוי להיבחר.
יותר מכך, אם היא חשבה שמדובר בסיפור חמור כל כך, כפי שהוא מוצג כעת, איך הסתפקה בשיחה קטנה עם חברתה, השופטת אסתר חיות, ולא מיהרה לחייג 100 ולדווח? ומילא היא. איך נשיאת בית המשפט העליון, שלפי עדותה גרסטל סיפרה לה כי "מישהו הקרוב לראש הממשלה דיבר עם ידיד שלה בעת שהייתה מועמדת וביקש לברר איתו מה תהיה עמדתה לגבי חקירות אשת ראש הממשלה", איך היא בחרה שלא לעשות בנוגע לדבר הזה כלום, "בשל מיעוט הפרטים", ולא טלפנה מיד למפכ"ל המשטרה וליועץ המשפטי לממשלה ולא הרעישה שמיים וארץ?
אגב, בדיוק אותו גלגל ענק, גם אם בקצב אטי יותר, עברנו בפרשת הצוללות. כשזו פרצה לראשונה לחיינו, היא נשאה בצקלונה את הדרישה האוטומטית מנתניהו להתפטר. פה ושם עפו לחלל האוויר תיאוריות קונספירציה, שרמזו שאביגדור ליברמן צורף לממשלה, רק כדי שנתניהו יוכל לקדם את העסקאות המושחתות שבוגי יעלון לא נתן לו לקדם.
עו"ד אחד, המכונה באולפני הטלוויזיה "פרשן משפטי", רץ לבג"ץ כדי להגיש את אחת העתירות ההזויות בהיסטוריה ולדרוש שהשופטים יורו ליועץ המשפטי לממשלה לזמן את נתניהו לחקירה, גם אם אינו רואה בו חשוד.
ויעלון? הוא כינה את ראש הממשלה "מושחת", דרש ממנו להתפטר, ואחרי שבפרקליטות הגדירו את עדותו בביטוי המעליב "רכילות", לא היסס לתקוף את גורמי אכיפת החוק במילים בוטות ולהאשים אותם ב"תדרוכים תקשורתיים מגמתיים וניסיונות מביכים להתחמק מהחובה להגיע לחקר האמת".
ואיפה אנחנו עכשיו? עכשיו אנחנו עדיין במקום שבו נתניהו אפילו לא נחקר כחשוד בפרשה זו, ובמקום שבו במשטרה עדיין לא מצליחים להסביר לעצמם מה נתנה להם החתימה עם מיקי גנור על הסכם עד מדינה.
# # #
כל זה לא אמור ללמד, לכאורה, דבר על החשדות נגד בנימין נתניהו בתיק 4000. כל תיק והחשדות שלו. אין ספק, העובדה ששלמה פילבר - יד ימינו, איש סודו ומקורבו של נתניהו - חתם על הסכם עד מדינה, מסבכת את ראש הממשלה, לפחות לכאורה, עד מאוד.
# # #
כל עוד חומר הראיות איננו גלוי ופרוש בפנינו, איננו יכולים לומר מילה רצינית של התייחסות, לחיוב או לשלילה, בכל מה שקשור למסמך המשטרתי שסיכם את חקירת תיקי 1000 ו־2000. ובכל זאת, למי שבוחר להתייחס אל מה שיוצא מהמשטרה כאל דברי אלוהים חיים, כדאי להזכיר משהו.
ומפכ"ל המשטרה, שעכשיו התקשורת ברובה רוקדת איתו על כתפיה לצלילי "רוני מלך ישראל", הוא אותו מפכ"ל שבג"ץ קרע לגזרים בעקבות פרשת רוני ריטמן, ואותו מפכ"ל שהתקשורת בעצמה שחטה שחיטה כשרה עד שהחל לחקור בנחישות את פרשות נתניהו.
כאמור, זה לא אומר כלום, מטוב ועד רע, בכל מה שקשור לחקירת תיקי נתניהו. זה רק אומר שמי שמסתכל בעין ביקורתית בעבודת המשטרה בסתם ימים של חול, אינו יכול להחליט ברגע אחד, רק לצורך עניין מסוים, שבעת הזאת צריך לאמץ כלפי המשטרה כללי התנהגות שונים. זה פשוט לא יכול לעבוד ככה.
# # #
בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה כשהוא עומד על שתי רגליים: על המנדט הציבורי ועל המנדט החוקי. את המנדט הציבורי קיבל מאזרחי מדינת ישראל בבחירות האחרונות. נכון, לא שאלנו אותם אחרי פרסום כל הפרשיות מה דעתם העדכנית, אבל לכל אותם אזרחים יש נציגים שהם שלחו לכנסת. ונכון לעכשיו, רוב הנציגים האלה סבורים שהם יכולים לחיות בשלום עם המצב הנוכחי, לפחות עד שהיועץ המשפטי לממשלה יאמר את דברו.
יש, כאמור, עוד רגל. הרגל של החוק. החוק יודע לחקור את ראש הממשלה, והחוק יודע במידת הצורך גם להגיש נגדו כתב אישום ואפילו להרשיע אותו, אבל זו בדיוק הנקודה - שנכון לעכשיו, גם החוק לא אמר את דברו. עדיין לא אמר.
כך, האווירה הזאת, שיש מי שמתדלקים אותה באינטנסיביות, של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, היא אווירה מסוכנת. כי האווירה הזאת רוצה קיצורי דרך. והאווירה הזאת מבקשת לעגל פינות. זו אווירה שנוסחה היטב באותו שלט שנישא בהפגנה ההיא בפתח תקווה: "נתניהו אשם עד שלא תוכח חפותו", ואותי היא מעט מבהילה, כי אינני רוצה משטרה החוקרת תחת לחץ.
ואינני רוצה יועץ משפטי לממשלה שצריך לקבל החלטות תחת מטר של ניבולי פה. בתחילת הדרך היו אלה רק נציגי החבורה המטורללת של אלדד יניב. השבוע, גם אישה רצינית כמו זהבה גלאון ביקשה לבדוק "מה הובטח למנדלבליט לפני שמונה על ידי נתניהו לתפקיד היועמ"ש, והאם זה קשור לקצב האטי להחריד שבו מתנהלות חקירותיו".
אפשר להבין כשהאופוזיציה רוצה להדיח את ראש הממשלה כמה שיותר מוקדם. זה תפקידה. היא ממלאת אותו נאמנה. אבל מעבר לשיקולים הפוליטיים הללו, לא ברור מה בדיוק בהול כאן? מה יקרה אם המשטרה תסיים את חקירתה, והיועץ ישלים את בדיקתו וכל זה ייקח עוד כמה חודשים? למה חושב מי שחושב, שנתניהו צריך להתפטר היום, בעקבות פרשה שהוא אפילו לא נחקר בה עדיין? ואיזה נזק ייגרם לנו אם התהליך יושלם לפי הספר?
אין ספק, המצב הנוכחי אינו טוב לאיש. הוא אינו טוב למחנה הלאומי, כי ככל שהחקירות נמשכות והמחנה הזה ממתין בשקט להכרעה, הוא נתפס בעין הציבור כמי שמגונן על שחיתות. הוא אינו טוב למדינה, משום שנתניהו צריך להיות פנומן נדיר כדי להצליח לנהל את העניינים המסובכים שלה, ובמקביל גם את הקרב האישי שלו.
הוא אינו טוב גם משום שאווירת הקרב לוקחת את חברי הכנסת למחוזות רעים, החל מהאמירה ההיא של דוד אמסלם על לפיד השטינקר, עבור בהשוואה של מיקי זוהר בין מה שעובר נתניהו לבין רצח רבין, ועד ליוזמות החקיקה של "החוק הצרפתי" ושל "חוק ההמלצות", שנולדו רק כדי לנסות לחלץ את נתניהו ממצוקתו.
כאמור, המצב הזה רע, אבל התרופה אינה יכולה להיות קיצור הדרך. התרופה צריכה להיות סיום מהיר ככל האפשר של החקירות, והכרעתו, מהר ככל האפשר, של היועץ המשפטי לממשלה. סגירת התיקים תחזיר את האחריות לידי הבוחר. כתב אישום יחזיר את האחריות לשותפיו של נתניהו בקואליציה, בתקווה שיכריחו את ראש הממשלה להניח את המפתחות וללכת. עד אז חייבים להתאזר בסבלנות ולתת למערכות לעשות את שלהן.
# # #
ועוד הערה אחת קטנה: פה ושם נשמעים בימים האחרונים, כשהחבל מתחיל להתהדק סביב צווארו של ראש הממשלה, קולות שמזהירים מפני פנייתו לצעדים בעלי משמעות מדינית, שיינקטו מתוך רצון לשפר את תדמיתו בקרב קהל כזה או אחר. שמו של אריאל שרון עלה יותר מפעם אחת בהקשר הזה. בימין חוששים, אנשים כמו הפרופ' אריה אלדד, שנתניהו ישבור שמאלה. בשמאל חוששים מנגד, שהוא ידהר ימינה. "הנה", אמר לי חבר לפני יומיים, "בתזמון מעניין הגיעו המבנים הראשונים ליישוב עמיחי של מפוני עמונה".
וצריך להתייחס לחשש הזה. כי בבסיסו הוא נכון. ממשלה וראש ממשלה צריכים לעשות מהלכים רק משום שהם ראויים בעיניהם להתבצע, לא משום שיקול זר, ודאי לא בגלל חקירות. ובכל זאת, השוואה בין מהלך אפשרי של קידום ההתיישבות של נתניהו למהלך ההתנתקות של אריאל שרון היא השוואה מופרכת. כי שרון, כשעקר יישובים, הפר את התחייבותו לבוחר. נתניהו, אם יבנה ביישובים, יקיים את ההתחייבות הזאת. וההבדל בין זה לזה הוא הבדל גדול.
למה? כי אליבא דפלדמן, אסור לו, לגרוסמן, ללחוץ את ידה של שרת התרבות מירי רגב, את ידו של שר החינוך נפתלי בנט, ובטח לא את ידו של ראש הממשלה נתניהו. "אתה לא יכול להניח את ידך איפה שנחתה ידו של ג'יימס פאקר, איפה שטיילו אצבעותיו הנקניקיות של טראמפ", נימק.
אילו פלדמן היה ידוע כשומר נגיעה דגול, מילא. אילו היה מוכר כאיסטניס הבודק בציציותיהם של מי שהוא לוחץ את ידם או תוחב את כספם בארנקו, ניחא. אלא שפלדמן כבר נגע בהרבה ידיים מטונפות בחייו. לא סתם נגע. פלדמן נלחם למענם ונאבק בשבילם והיה מוכן למסור את נפשו המקצועית עבורם.
הוא ייצג את ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ואת המרגלים מרקוס קלינברג ומרדכי ואנונו ואת מוחמד בכרי, כשביקש לשדר את עלילת השקר שלו נגד חיילי צה"ל, ואת טלי פחימה ואת באסל גטאס, ואת חמשת רוצחי הנער דני כץ, ומחבלים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי שגורשו ללבנון, ומחבלים אחרים ששוחררו בעסקת שליט, ולאחרונה גם את הרב אליעזר ברלנד. לכו תדעו, אולי בדק קודם את אצבעותיו של כבוד הרב, אלו שסייעו לו לבצע מעשים מגונים בנשים, וגילה שאינן "נקניקיות" כמו אלה של טראמפ.
כך או כך, אילו הייתה לו בעיה ללחוץ את ידם של אלה, או להתפרנס מהם, הוא ככל הנראה התגבר עליה בקלות. בכל זאת, הסביר לעצמו בוודאי, עם כל הכבוד למה שהם עשו, העובדה שאנשים התפקדו לג'יהאד האסלאמי ולא הרחיקו עד לבית היהודי, מלמדת שיש בהם בכל זאת ניצוץ ששווה משהו.
ואולי ההסבר לתפיסתו העקומה הזאת של פלדמן טמון באותה שורה נפלאה שאמר איש המוסר הזה בזמנו בראיון לאילנה דיין: "... כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין לו סיכוי".
התרעות פיקוד העורף