הסיפור בדיוני, אבל לא לגמרי. אם אכן היה זה בנימין נתניהו ולא דוד בן־גוריון ב־1948, טובים הסיכויים שהמדינה היהודית לא הייתה מוכרזת, וכנראה לא קמה. לא רק בגלל ההשתפנות ברגעי משבר, הקריסה תחת לחץ והעדפת האינטרס האישי על פני הלאומי. גם משום שאביו־מורו של נתניהו, הפרופסור בנציון נתניהו, יזם וחתם ב־12 בספטמבר 1947 מודעת עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס", ובה התנגדות מוחלטת וקטגורית להצעת החלוקה שעמדה להיות מאושרת באו"ם כעבור כמה שבועות. נתניהו האב רצה יותר ממה שהאו"ם הציע. אם זה היה תלוי במשפחה הזו, עד עכשיו היינו מחכים לחלוקה טובה יותר.
להגנתו, הוא טוען שהוא לא מחשיב את התהליך, אלא רק את התוצאה. רק היא נמדדת. ולכן אפשר ומותר לזגזג ולהתחרט ולצאת ולבוא עד הרגע האחרון, בתנאי שבסוף מקבלים את ההחלטה הנכונה. הלוואי שהוא צודק והלוואי שיקבל סוף־סוף מתישהו את ההחלטה הנכונה. השבוע, הוא לא קיבל אותה.
גם נתניהו הבין את זה. עד שהחלו לזרום האימוג'ים הכתומים לעמוד הפייסבוק שלו. עד שנפתלי בנט צייץ (או לפניו). ואחריו גדעון סער. ומישהו בערוץ 20 מלמל משהו. מדהים לראות עד כמה נעול נתניהו על הגב של בנט. כל מה שמנהיג הבית היהודי אומר, עושה או מצייץ, נתניהו משכפל מיד, בלי בושה. בנט הוא הסמן הימני של נתניהו. שועלי הטוויטר כבר יודעים שאחרי ציוץ מסוים של בנט בנושא עקרוני כלשהו, יגיע תמיד ציוץ חסר בושה של מי שנבחר להנהיג את מדינת ישראל, עם אותו תוכן, בשינויי נוסח קלים. יכול להיות שביבי צודק. בסוף, לא מעט מתומכי בנט הצביעו עבורו בבחירות האחרונות. הוא מספק להם את הסחורה.
התרעות פיקוד העורף