שלושה ממשלים ברצף “ניסו להעמיד את תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית תחת שליטה”. שלושה ניסו – ורק ממשל אחד הצליח. הכל כמובן בזכות העבודה הקשה של שניים מבכיריו: שר החוץ וורן כריסטופר והשגריר בוב גלוצ’י.

מתקשים להאמין שכל זה קרה? פתחו את ספרו של הנשיא ביל קלינטון “חיי” בעמוד 625 ולא תתקשו יותר. ההוכחה שם, חתומה על ידי הנשיא. קלינטון מספר כיצד בלם את תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית. קלינטון אפילו מתווכח עם “כמה אנשים שאמרו” שההצלחה לא הייתה הצלחה, אלא כישלון. הקוריאנים שיטו באמריקאים. לא בפעם הראשונה, וגם לא האחרונה. אבל קלינטון, במיומנות המוכרת שלו, יודע להסביר שגם הכישלון הוא למעשה הצלחה. שבלעדיו היה העולם מסוכן יותר.

“חיי” הוא אחד מספרי הזיכרונות הגרועים ביותר שכתב נשיא כלשהו, אבל הליקוי הבסיסי של קלינטון משותף לנשיאים רבים: כולם חדים כתער בזיהוי כישלונותיהם של אחרים, קודמיהם או יורשיהם. כולם חדים קצת פחות בזיהוי כישלונותיהם שלהם. חפשו בספר החדש של בן רודס, יועצו הבכיר של ברק אובמה, סימן כלשהו לחרטה על הסכם הגרעין עם איראן – ולא תמצאו כזה. את מתנגדי ההסכם, ראשי ארגונים יהודיים באמריקה, הוא מגנה כמי ש”הפנימו את החזון של ישראל כמדינה שתמיד תחת התקפה”. רודס לא טורח להידרש לשאלה האם – אולי – ישראל אכן נמצאת תחת מתקפה. האם – ייתכן – שהייתה לה סיבה סבירה למדי להתנגד להסכם שקידמו הוא ואובמה.

שברי הזיכרונות הללו, פירורים מהיסטוריה קרובה יותר ופחות, הם תמרורי אזהרה למי שמבקש להעריך את מה שקרה אתמול בסינגפור. כל אלה באים להזהיר שגם טראמפ חד יותר בזיהוי כשלים של אחרים – אובמה, בוש, קלינטון – ומעט פחות בזיהוי כשליו שלו. כל אלה באים להזכיר שלקוריאנים יש אינטרסים שלא השתנו, אסטרטגיה שהצליחה לא רע ויכולת לרוץ למרחקים ארוכים. קלינטון חתם ב־1994, רומה ב־1998 וסיים את כהונתו ב־2000. את ספרו פרסם ב־2004 – וכאמור, עוד הרגיש על קרקע יציבה מספיק כדי להגן על עמדתו. טראמפ חתם ב־2018. הוא יסיים קדנציה ב־2020. אולי תהיה קדנציה נוספת ואולי לא. אבל ספר בלי ספק יהיה. ציוצים בכריכה קשה. אפשר להניח שבספר נגלה, בלי קשר למציאות שתתפתח עד אז, שטראמפ צדק בכל צעד, שחישב כל מהלך.

כבר ברור שהפסגה הראשונה הייתה לא יותר ממבוא לפסגה השנייה. כבר ברור שטראמפ התאהב באפשרות שדווקא הוא, אחרי רבים שכשלו, יהיה מי שיצליח לנטרל את המרעום הצפון־קוריאני. כבר ברור שארצות הברית ויתרה על דבר או שניים במפגש הראשון, ופחות ברור על מה ויתרה קוריאה. “לא היה זמן לדון בפרטים”, אמר טראמפ, שאינו מוכר כחובב של פרטים. אלא שכידוע, הכל נמצא בפרטים. מה תפרק קוריאה הצפונית, ומתי, וכיצד, ומי יפקח, ואיזו תמורה תקבל, ובאיזה קצב. ובמילים אחרות: ייתכן שהפרטים יגלו שהמשטר הצפוני אכן החליט שהגיע הזמן לשנות כיוון. ייתכן גם שיגלו שהחליט לבדוק שוב האם, ועד כמה, האמריקאים לא לומדים מהניסיון.

טראמפ חד יותר בזיהוי כשלים של אחרים, ומעט פחות בזיהוי כשליו שלו

ייתכן שפרטי ההסכם יגלו שהמשטר הצפון קוריאני אכן החליט שהגיע הזמן לשנות כיוון. ייתכן גם שיגלו שהחליט לבדוק שוב האם, ועד כמה, האמריקאים לא לומדים מהניסיון