במונית בחזרה לביתי אני מציץ בספר. השיר השני, "עצים", גורם לי לחיוך גדול. אני לא מבין גדול בשירה, אבל הוא עושה לי טוב.
ברחוב טשרניחובסקי עשרים ושלוש
מול פתח של בית עומד עץ.
אנשים וכלבים משתינים לרגליו
דועך העץ, דועכים שורשיו
משתן עברי, עצבני, חמצמץ
והעץ - גורלו כבר נחרץ
בוילהלם שטראסה עשרים ושלוש
מול פתח של בית עומד עץ.
אנשים וכלבים משתינים לרגליו
צוחק העץ, צוחקים שורשיו
משתן רגוע, קר מזג, אוסטרי
והעץ משגשג ריחני.
בשני רחובות שבשתי ארצות
מול פתח של בית עומד עץ.
אנשים וכלבים משתינים לרגליו
וילהלם זקוף, טשרניחובסקי נרקב
שני עצים שתולים על פלגי שתן
מושקים באותה המידה
אחד וילהלם אחד טשרניחובסקי
אחד מלבלב, האחר בגסיסה
שתן פה, שתן שם
שתן שם, שתן פה
הבדל של עולם ומלואו
אני בקושי יוצא מהמונית ורואה שהנהגת שדפקה אותנו, צעירונת מבוהלת, עומדת ליד דלת המכונית אובדת עצות. נהג המונית מבקש את הטלפון שלי, למקרה שיהיה צורך שאעיד. "למה זה קרה לי", הוא ממלמל בזמן שהוא בוחן את השקע בפח שבאחורי המכונית. יש לי סחרחורת. אני צועד על פני ויצמן, עובר את איכילוב ושואל את עצמי אם להיכנס למיון או להמשיך. מחליט להמשיך. בוויצמן 22 אני נעצר בגלידרייה ומזמין מיץ תפוזים טבעי. כלב קטן פחוס אף שמדי פעם אני רואה אותו משתין על דוכן הפיס עומד ומשתין. אני עומד ברחוב, שותה מיץ וצוחק כי אני נזכר בשיר של "חתולי".
אני מרשה לכם לא להאמין לי. נתתי לבעל הדוכן את כרטיס האשראי שלי, שיכסח לי מהחשבון 1,400 שקל. ואל תשכחו שמפעל הפיס מפתה גם אנשים פשוטים קשי יום, שיש להם קצת וחולמים לעשות מכה גדולה. וכשכלב משתין על דוכן או ציפור מחרבנת עליכם, זה לא מביא מזל, זה סתם מסריח.
התרעות פיקוד העורף