אבי המנוח לימד אותי את משמעות האמירה: סור מרע. מרפא־רואה חשבון-עורך דין. אני באמת מקפיד להישמר. אבל מתברר שמקצוע עריכת הדין עדיין מהווה אתגר ללא מעט צעירים. יותר מדי סדרות טלוויזיה על תחום המשפט מדליקות את המועמדים. כדאי להודות באמת - רוב השואפים לקבל רישיון לעריכת דין לא חולמים להיות גדעון האוזנר בשכר של עובד מדינה. הם רוצים לעשות מזה כסף, וזה לגיטימי.
הלגיטימיות הזו הביאה לפריחה של מכללות פרטיות, שבהן תנאי הקבלה הנדרשים כדי להשיג את התואר הנכסף קשורים בהיקף הארנק. חלקן מציעות למעוניינים יום לימודים מרוכז יחיד בשבוע, שבו ילמדו עשר שעות. לחבר'ה האלה לא הייתי פונה כדי שיכתבו לי חוזה סטנדרטי לשכירות ו/או השכרת דירה. ישנם מקצועות שתרבות האינסטנט והחלטורה פשוט לא מתאימה להם.
קצת פחות לגיטימית היא המציאות הקודרת שבה החבר'ה לא שולטים בחומר הנלמד, גם אחרי שעבדו כמתמחים שנה במקצוע לפחות. לבחינות ההסמכה ניגשו השנה 2,930 מתמחים. רק 12% מהם השיגו ציון עובר. ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין, שגם מחזיקה חברה שמלמדת את המתמחים לבחינה, ביטלה 11 שאלות במבחן, ואז הצליחו 32% מהנבחנים לקבל ציון עובר.
לאוניברסיטאות אין במה להתפאר: אף אחת מהן לא הגיעה ל־70 כציון ממוצע, אם כי הציון לא חשוב אם הוא נקבע כעובר. המרכז הבינתחומי, מוסד שהיה הראשון בין הפרטיים שלימדו משפטים, הגיע ל־65, ורק 53% מהנבחנים שלמדו בו קיבלו ציון עובר. במכללות פרטיות נוספות כגון שערי משפט, הקריה האקדמית אונו, מכללת ר"ג, צפת ונתניה, רשמו רק 21%־19% מהסטודנטים הצלחה במבחן.
עורכי דין ותיקים, בעלי משרדים משגשגים, לא מקבלים להתמחות סטודנטים ממכללות, ללא שום קשר לציונים שלהם בלימודים. כמה מהם טוענים שהשיטה פסולה, שמבחן ההסמכה חייב להתקיים אחרי סיום התואר, לפני תחילת ההתמחות. לשיטתם, יש הבדל עצום בין משפטן (מחזיק/ה בתואר בוגר במשפטים) לבין עורך דין שעוסק בפרקטיקה, מאחר שסדר דין אזרחי למשל, הוא כמו סינית לבוגר/ת הלימודים, וההשתלבות שלו ושלה במערך העבודה במשרדים כמתמחים לקויה בבסיסה.
עכשיו יקימו ועדה, יבדקו איך אפשר להקל. אבל התוצאה הסופית לא תשתנה. בתוך שנים ספורות, יהיו כאן שלושה עורכי דין על כל עשרה בגירים מעל גיל 18. יותר מדי פרנסה לא תהיה מזה, אבל מוסדות לימוד יהיה כמו פטריות אחרי הגשם. מזל שאין הרבה גשם בישראל.
התרעות פיקוד העורף