הבוקר החל בסקר לא מפתיע: ככל שזזים שמאלה על המפה, רבים יותר מעידים על עצמם שהם עצובים ביום הזיכרון לרבין. ככל שזזים ימינה נשמעת הקביעה שזהו "סתם עוד יום רגיל".

מטריד ועצוב ככל שיהיה, מדובר בנתון בר תיקון. מי שאומר שהוא רוצה למגר את הקטטות המכוערות מעל קברו של רבין ובאותה נשימה ממשיך להאשים, ממשיך את הטנגו המעוות בין השמאל לימין ומחריף את הקרע.

הלקח מרצח רבין אינו קשור לפוליטיקה בשום צורה. כבר עבר מספיק זמן כדי להפסיק להתחבא מאחורי התנצחויות על "מי צודק" ו"מי אשם", ולא משנה אם מדובר בבן משפחה של הנרצח, בחבר מפלגה או בראש הממשלה. נכון, השמאל עשה טעות כשניכס לעצמו את הרצח, והאשים שוב ושוב גם את נתניהו ואת הימין. אבל נכון שגם הימין עשה טעות, שלא השכיל להגיב באופן חכם וממלכתי יותר, עד שעם השנים פשוט התנתק מהאירוע. רק שבינתיים עברו 23 שנים.

ריקוד ההכפשות ההדדיות התחיל כל כך מזמן, שכפות רגלינו העייפות כבר נפוחות ומכוסות ביבלות. זה כבר לא באמת משנה מי הטיל את הביצה ומי התרנגולת. יום השנה לרצח רבין אינו יום לססמאות על הסתה ורדיפה. זהו יום לעצור, להבין. האם רבין נרצח בגלל השסע? האם השסע הלך והחריף מאז הירצחו?

יפה הגדיר זאת הרב אילעאי עופרן: ״זהו רצח מנהיגנו הנבחר בידי אחד מאיתנו״. כלומר - הפרה של ההסכמה הכי בסיסית שקיימת בין כולנו. ברבין ירה אדם אחד שנרקב בכלא, וטוב שכך, אבל המשימה של השאר היא להחיות ולתפור את ההסכמה הזו מחדש. בלי צודק ובלי אשם, השאלה היחידה היא מה עשית היום כדי לתקן.

יום השנה לרצח רבין אינו זמן לססמאות, אלא יום לעצור ולהבין

הלקח מרצח רבין אינו קשור לפוליטיקה בשום צורה. כבר עבר מספיק זמן כדי להפסיק להתחבא מאחורי התנצחויות על "מי צודק" ו"מי אשם" ולהחריף את הקרע בין ימין לשמאל