המאבק הפנימי מסובך יותר. זהו המאבק על נפשם ודעתם של היהודים, או, אם להיות דרמטי, על שפיות דעתם. האנטישמיות פוגעת ביהודים מבחוץ. היא מקשה עליהם לפעול בחברה הכללית, לפעמים מזיקה לרכושם, לפעמים מתנכלת לגופם. אבל צריך להבחין שהיא פוגעת בהם גם מבפנים. היא מערערת את ביטחונם, הופכת אותם – אותנו – לשורדים, לחרדים, לפעמים לקהי חושים. קשה להיזכר בשואה בלי להיות כל הדברים האלה. קשה להיות כל הדברים האלה ולא לעטות שריון של קהות חושים.
זו מלחמתם הפנימית של היהודים. המלחמה להישאר שמחים ורגועים גם בסביבה אנטישמית. המלחמה להיות בני אדם גם במקום שבו נשחקת האנושיות. המלחמה להגיב במידה הנכונה, באמצעים הנכונים, ברטוריקה הנכונה, על מה שמתחולל סביבם. זו מלחמה שמלווה במתח קבוע בין הרצון להיות ערניים, לא להיתפס שאננים, לא מוכנים, מול אויב ערמומי ונחוש – ומצד שני הרצון לא להגזים, לא להיתפס לחרדה שאין לה מקום, לא לראות צל הר כהר, לא לתת לאנטישמיות לקלקל את החיים.
אם האנטישמיות חוזרת לשחק תפקיד ממשי בחיי היהודים – אחרי הפוגה קצרה למדי – היהודים צריכים להתרגל מחדש. אם היא חוזרת לשחק תפקיד בפוליטיקה של העולם, היהודים צריכים לאמן מחדש את השרירים החיוניים למצב כזה. מה?! ללמוד לחיות עם האנטישמיות?! לכאורה, זה לא בא בחשבון. למעשה, זה הדבר היחיד שבא בחשבון. ללמוד לחיות איתה לא במובן של הסכמה, לא במובן של השלמה ושל כניעה. ללמוד לחיות איתה במובן של ריאליה. לא כל דבר אנחנו יכולים לשנות. לא כל דבר אנחנו יכולים להעלים. יש דברים – ואנטישמיות היא אחד מהם – שצריך פשוט ללמוד לחיות איתם. יש בעולם חצבת וסרטן, יש רעידות אדמה, יש הוריקנים ותאונות קטלניות, ויש גם אנטישמיות. אלה החיים.
יום השואה נקבע כמרחב בזמן שכולו זיכרון של שנאת יהודים. הוא חשוב כאשר הוא מתחיל, וחשוב כאשר הוא נגמר. הוא חשוב כאשר הוא מאפשר לעצור ולזכור. הוא חשוב כאשר הוא חולף ומאפשר חזרה לשגרה. כן, חשוב לדעת לחזור גם לאנטישמיות של שגרה.
התרעות פיקוד העורף