חשבתי ששיחקתי אותה כשהתחתנתי עם אישה מרשימה ויפה שצעירה ממני ביותר מעשור. אז חשבתי. אחרי שנת נישואים אחת בלבד, שאותה נציין השבוע בארוחה במסעדה, או שאולי באירוע חגיגי במקום שעליו עדיין לא החלטנו ושנכון יותר יהיה לומר לגביו "מה שהיא תרצה" - הבנתי שחיי הנוכחיים שונים לחלוטין מאלו שפנטזתי עליהם לפני שניאותה שאשים טבעת על אצבעה.

מתברר שהיפהפייה הדינמית שכבשה את לבי אז, הפכה תוך 12 חודשים למכורה קשה, שמקומה במכון הגמילה של בטי פורד. בימי הזוהר שלנו נהגנו לנהל מדי ערב שיח סוער ותוסס על היום החולף תוך שילוב הומור ואהבה על גווניה, כעדות אמיתית לקשר ולהתאמה בינינו. כעת הדברים אחרים. במקום פנתרה שואגת מצאתי עצמי חולק ספה ורודה וקטיפתית (זו צבעה של הספה שרכשנו. הכל כמובן על פי בחירתה והחלטתה הבלעדית) עם גברת שכל עיסוקה ותשומת לבה נתונים ל"סטורי". צרה צרורה.

יומם וליל אשתי עוקבת בנייד אחרי תמונות בזק. לא משנה מה אספר לה ואילו דברים אעלה על סדר היום, הכל מתגמד מול התיעוד הלוהט ממסיבת הרווקות של נטע אלחמיסטר והבגדים החדשים של אשתו של דודו אהרון. אפילו אבדה ואמציא מעללים מופלגים על כך שכבשתי את האוורסט תוך כדי חיסול ג'ינגיס חאן ובן לאדן גם יחד, זה ייפול על אוזניים ערלות ויתפוגג באוויר. אני נוכח נפקד מבחינתה. כי מה ישווה לריגוש שמעניק השיטוט בחשבון האינסטגרם של "זארה", שמוביל מיד גם לרכישה בשירות האונליין של החברה? כל רגשותיה ותגובותיה שמורים אך ורק למתרחש במדיום הזה ולא לשום דבר אחר. היא צוחקת, כועסת או מגיבה בבוז בהתאם לזרם האינסופי של הצבעים והקולות הנ"ל.

אבל הצרות לא נגמרות ב"סטורי". כשהיא תשתעמם מהמקטעים בני ה–15 שניות, תפנה לאחת מבין אלפי קבוצות וואטסאפ שאליהן היא קשורה, ושם תשוחח עם חברות שמעולם לא שמעתי את שמן ולא ידעתי על קיומן. בשל המסירות לאחיות האלקטרוניות היא מסוגלת בלי התראה מוקדמת, באמצע משפט שלי שבו אתלונן בלהט על יום עבודה מריר ודורשני שעברתי, או כשאיילל על חבר בוגדני שלא הוקיר את עבודתי בפומבי ואפילו העז להעביר עלי ביקורת בנוכחות שאר החברה, להפנות את המבט למכשיר הסלולרי ולהתעלם לחלוטין מכך שהייתי בשיאה של הרצאה דרמטית. שעות ארוכות תשתקע בהגיגי הקולגות לקבוצה, שבדרך כלל גם תאוגדנה תחת כותרות כדוגמת "זקנות, נשואות ולוהטות" ו"מבורכות בצלוליט".

אם אין וואטסאפ ואין סטורי, יש פייסבוק. לאחרונה גיליתי שאהובתי משוטטת לה מדי יום בין איגודי אמהות שמעלות דאחקות אינסופיות בענייני הורות ועל הדרך עולבות בבעליהן. בקבוצות המדוברות מופצים הגיגים עוקצניים ותמונות של הבעלים שעשו פדיחות, שהתבלבלו, ששכחו, או טעו בדברים שנוגעים לתפקוד האבהי שלהם. גבר שקנה חיתול בגודל הלא נכון הופך ללעג ולקלס, ואם רכש בסופר שמנת חמוצה במקום חמאה, הצחוקים רועמים והוא מתויג כבדיחת המאה. צילומים של גברים במשמניהם ומבוכתם מופצים לכל עבר.

העניין האחרון לא רק מפריע ליחסים התקינים והדיאלוג ביני לבינה, אלא גם מכניס אותי לחששות מסוג חדש ומבהיל מאוד. מה יהיה אם אשתי, חס וחלילה, תוציא את דיבתי ותעלה תמונה מפדחת שלי בפורום כזה כדי להיות מקובלת יותר? אסון כביר עלול להתרחש היה ותתפוס אותי נוחר בקולניות, לובש זוג תחתונים ישנים, נרדם בג'ינס, גורב גרביים מלוכלכים וכו'. רגע כזה יכול לגרום לי בושות עמוקות ולגמור לי את הקריירה. על כן התחלתי לנוע בבית בחוסר רגיעה מתמשך, שלא לומר בכוננות מתמדת. מוכן בכל רגע לצילום מכשיל. לאחרונה אני אפילו נמנע מלהירדם לידה ונאבק עם עצמי לא לפלוט משהו שיכול להתפרש באופן לא מיטבי.

אילו עינויים נוראיים וחדירה לפרטיות עוברים עלי. ספק אם ברוסיה הסטליניסטית אנשים חיו בחשש כשם שאני מתמודד איתו מדי יום. התחננתי שתפסיק עם הכל ותניח את המכשיר. זה לא עוזר. ההתמכרות כילתה אותה. היות שגירושים לא באים בחשבון, נאלצתי בצער רב להצטרף אליה בעניין התחביב האדיקטיבי שאימצה, וכך אט־אט גם חיי התרוקנו מתוכן לטובת הנעשה אצל אושיות האינסטוש. בהתאם אני יכול לדווח לכם ממקור ראשון ובלי שום בושה שאכן היה שמח בחגיגה של נטע אלחמיסטר, ומשהיא הסתיימה אני סופר את הימים בשקיקה עד לחתונה שלה.

אשתי הפכה למכורה קשה: הכל מתגמד אל מול האינסטגרם והפייסבוק

כל דבר שאספר לאשתי לא יספק כמו התיעוד הלוהט ממסיבת הרווקות של נטע אלחמיסטר. בצער רב נאלצתי להצטרף אליה לתחביב שאימצה, וכך התמכרתי גם אני