אין ספק כי הסיפור הלוהט של הבחירות הקרובות (והמוזרות) לא שייך לאהוד ברק ולסרטונים שלו, אלא לאביגדור ליברמן וליכולת שלו לבנות את עצמו מחדש ולהוות לשון מאזניים, שתקבע את הרכב הממשלה ואת דמותה של המדינה.
בעוד נתניהו מתמקד בקהל העולים מחבר המדינות ("מוצר" מתכלה והולך ככל שהעלייה נטמעת בישראליות), מתמקד ליברמן ביכולת לשאוב 3־4 מנדטים מיש עתיד וכחול לבן, ועוד 2־3 מנדטים שיתקשו לעבור מכולנו של כחלון לליכוד. הוא מציע סדר יום פנימי, חברתי וחילוני ובונה באופן עקיף מנהרה לתוך לשכת נתניהו - בשלב הראשון אולי עבור בני גנץ או גדעון סער או ישראל כץ (לבד או ברוטציה) ובשלב השני אישית עבורו. כי מי שיהיה כאן שר חוץ ושר ביטחון וחבר קבינט בכיר, יכול להיות גם ראש ממשלה. כי אמריקה האמיתית זה כאן, וכדבריו של ליברמן, "הכל גן עדן".
הסיפור עם הנערות בביתו של אפשטיין נראה ונשמע לי הזוי, ושייך למחלקת הקמפיינים השחורים והמיותרים שהועלו בחלקם על גנץ וכעת על ברק.
יחימוביץ' הצליחה להטביע חותם, לפרוץ דרכים ולנפץ מוסכמות, ומאות אלפי עובדים שהצביעו דווקא לליכוד ולמפלגות אחרות חבים לה תודה (למשל כל הקופאיות במדינה). לא כולם חייבים להסכים או להזדהות, אבל כן חייבים לומר תודה גדולה לשלי - ואני עושה זאת כאן גם בשמכם.
בתו רוחמה, בני משפחתו והתאחדות דוברי הארמית חברו יחד כדי לערוך ערב לזכרו, ובזכות אירוע זה אני משתף אתכם, כדי שתכירו גם אתם יהודי יקר ורב־זכויות שהטביע חותם על ישראל ותפוצותיה.
לפני חודשיים לקחנו את אמא לנופש ביוון, זה היה 30 שנה אחרי הביקור האחרון שלה בחו"ל. כשראיתי את זיו פניה ואושרה הגדול קבעתי מיד "טיול שורשים" משפחתי לפולין, בתקווה שיום אחד נוכל לעשות אחד אמיתי בשכונת היהודים בדמשק.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף