זה היה אמור להיות עוד אחר צהריים רגוע ושלו. הדבר האחרון שציפיתי לו הוא לקבוע, בניגוד לתכונת ה"בת יענה" שלי ובלית ברירה, תור דחוף לרופאה. תור שלווה ברגע כניסתי לחדר בקבלת פנים מיוחדת שנשמעה כך: "אוי ואבוי". כן, "אוי ואבוי", זה מה שנפלט לדוקטור ברגע שהרימה את ראשה מהמחשב והביטה עלי. אני מניחה שככה זה כשיש לך גם התקף אלרגיה שיצא מפרופורציה וגם רופאה מקסימה ואנושית, שהגיבה כמו שכל בת אנוש הייתה מגיבה לו הייתה רואה מה עלולה לגרום תגובה אלרגית לא פרופורציונלית. אין ספק שזה באמת אוי ואבוי אחד גדול.
כמה דקות לפני כן, בזמן שישבתי כולי נפוחה ומתגרדת בחדר ההמתנה, ראיתי את הגרוע מכל. גוגל הזה, שיהיה בריא, הוא כמו החברה הזו שתצליח למצוא בכל דבר טוב שתספרי לה את הרע, ואת הסיבה לכך שלא היית צריכה לעשות את זה. זו שבזמן שאת מתרגשת מהצלחה, מצליחה לראות רק היכן תיכשלי.
זה קורה במיוחד בלילה, כשחשוך ואף אחד שאת מכירה כבר לא ער. אין למי להציק בוואטסאפ או להתבכיין לו, והדבר היחיד שאת יכולה זה לגגל "סימנים שלא עוברים", "האם מותר לשתות אלכוהול עם אנטיביוטיקה" (כי רק כוס יין תרגיע אותך) ו"האם נשארת צלקת חמורה לנצח?".
כי תכלס, לא סתם איינשטיין אמר שהכל יחסי בחיים. לפחות כל עוד אנחנו חיים, תמיד יכול להיות גרוע יותר, אבל היי, באותה מידה תמיד יכול להיות בסוף מתישהו גם טוב יותר. בדוק.
התרעות פיקוד העורף