מותו הטרגי של דביר שורק בפיגוע בשבוע שעבר עורר ויכוח צורם בקרב הימין המתנחלי, שנגע להימצאות עותקים של ספרו האחרון של דויד גרוסמן “איתי החיים משחק הרבה” בידיו של החייל הנרצח, תושב עופרה. איש התקשורת שמעון ריקלין כינה את מעשה הקריאה של אנשי עופרה בספריהם של סופרים כגרוסמן, שמביעים עמדות המתנגדות באופן נחרץ להתנחלויות ולכיבוש הישראלי, מעשה של זיוף והתרפסות בפני השמאל.

ריקלין אינו איש ספרות ואינו מחנך, אך הוא מוביל דעה מרכזי במחנה הימין, והפוסט שפרסם זכה לתגובות ימניות אוהדות רבות. אם הוא אחד הסיסמוגרפים של מחנה זה, הרי שהדברים שפרסם חושפים בעיקר הלך רוח של חוסר ביטחון אינטלקטואלי ופוליטי בקרב מחנה זה וקריאה לפלגנות.

ספרו האחרון והמשובח של גרוסמן מזקק את מורכבות חוויית החיים ועוצמות הנפש של מי שצולחים אותם בטרגדיות ובזוועות ומצליחים להישאר אופטימים. על מעשה הכתיבה הגאוני של גרוסמן אין באמת צורך להכביר מילים. אבל את ריקלין זה לא מעניין. הדבר החשוב בעיניו הוא התנגדותו חסרת הפשרות של גרוסמן לכיבוש הישראלי. זה מספיק עבור איש התקשורת הימני בשביל להפוך את גרוסמן למי שראוי שהמתנחלים יחרימו את ספריו.

חשוב להזכיר לריקלין ודומיו, שגדולי החוקרים של הספרות העברית, אנשי שמאל מובהקים, כמו הפרופסורים דן מירון וחנן חבר, היו אלו שהתעקשו לחקור, ללמד ולהנכיח את שירתו של אורי צבי גרינברג; שירה שמלאה במוטיבים פשיסטיים ובקריאה לנהרות של דם בדרך לגאולת ארץ ישראל השלמה. מירון וחבר ידעו להעריך את מעשה האמנות של אצ”ג, והכירו גם בחשיבות הקריאה בכתביו של אחד המתנגדים החריפים והקיצוניים ביותר של תנועת העבודה. יותר מאשר שיקוף של יושר אינטלקטואלי, עבודת המחקר שלהם חשפה ביטחון ערכי בתפיסת עולמם ובנכונות לבחון אותה ללא מורא אל מול עמדות מנוגדות.

לעומתם, תפיסת הימין המתנחלי שריקלין מנסה להטמיע, רואה בנכונות להיחשף ליצירות ספרות פרי המחנה הנגדי התרפסות, ויותר מכך - חיזוק לתיאורית הקונספירציה ההזויה שלפיה היחשפות זו היא בין הדברים שמאפשרים ל”אליטת השמאל הקיצוני”, גם לאחר 40 שנות שלטון ימין, “להמשיך לשלוט במוסדות”. לא ברור בדיוק באיזה מוסד או ממסד שולט גרוסמן, שריקלין, תוך חוסר מודעות לסתירה שבגישתו, מגדירו בהמשך הפוסט כמי שנמנה עם “קבוצה שולית של סופרים מהשמאל הקיצוני”.

לבסוף, חשוב לעמוד על היחס המתנשא כלפי הציבור המסורתי בגישה שמייצג ריקלין. בפוסט שכתב הוא לא רק מנכס באופן מסולף את אהדתו הבסיסית של ציבור זה למתנחלים, ולא רק מציג באופן מסית את הסופרים השמאלנים כמי ששונאים את המסורתיים ובזים להם. חמור מכך, הוא מציג את המתנחלים כמורי הדרך הבלעדיים של הציבור המסורתי בתחומי התרבות והאינטלקט.

בהקשר זה חשוב לחדד: ראשית, המסורתיים לא באמת נושאים עיניים בשקיקה לאישור ותמיכה מאוהדי ארץ ישראל השלמה, ואינם מרגישים נבגדים ונטושים כשהמתנחלים קוראים ספרות גבוהה. מדובר בציבור עצמאי שמחליט בעצמו אם ואיזו ספרות לקרוא. שנית, על רקע תשעה באב, ראוי שריקלין וחסידי גישתו יזכרו, חורבן הבית התרחש לא משום שיהודים קראו ספרים משובחים, אלא בגלל ששנאו לחינם. ד

ראוי שריקלין יזכור: חורבן הבית לא התרחש כי יהודים קראו ספרים משובחים

איש התקשורת כינה את מעשה הקריאה של אנשי עופרה בספריהם של סופרים כגרוסמן, מעשה של זיוף והתרפסות בפני השמאל. הדברים חושפים חוסר ביטחון אינטלקטואלי