בין שאר העיתונאים שהזדרזו להגן על פרקליט המדינה בעקבות הפרסום ראיתי תגובה של בן כספית, ידידי, שהסביר ש"הכי לגיטימי בעולם לתדרך את בוגרי ומנהלי העבר של הפרקליטות, לסייע מול המתקפות שלוחות הרסן". כספית הוסיף עוד שזה "מתבקש וקיים בכל המוסדות, לרבות מערכת הביטחון". אני מודה שאני לא יודע למה בדיוק התכוון כספית, אבל אם הרמטכ"ל או מי מאלופי צה"ל אוספים אליהם קצינים בכירים בדימוס, ומפצירים בהם להתראיין בתקשורת כדי להגיב לביקורת של שרים בממשלה, לפחות בעיניי היה ראוי שיעופו הביתה באותו רגע.
למה זה חשוב? קודם כל, משום שפוגלמן ישב בשנה־שנתיים האחרונות בכמה עתירות שעסקו בפריפריה של תיקי 1000 ו־2000. אני מניח שגם ראש הממשלה היה שמח לדעת שאפשר להעביר באופן מסודר ומרוכז את עמדותיו, גם אם הן גלויות ומוכרות כמו של ניצן, ישירות אל המייל של השופט.
יכול להיות שהמיילים האלה אין בכוחם להשפיע על עמדתו של שופט בית המשפט העליון. ועדיין, המחשבה שפוגלמן מקבל מאחורי גבו של הציבור מסמכים שבהם מסבירה לו הפרקליטות למה טענות הפוליטיקאים נגדה אינן נכונות, וכמה היא פעלה באופן הגון ומקצועי בשימוע שערכה לראש הממשלה, וכמה הביקורת נגד הצוות העוסק בחקירות נתניהו אינה מוצדקת, וכמה שקריות ומזעזעות ההתקפות על שי ניצן וליאת בן ארי, וכמה מוטעה התחקיר שטען כי בן ארי הגישה תצהיר שקר, וכמה הניסיון להפוך את יונתן אוריך ועופר גולן, יועציו של נתניהו, לקורבנות, ראויים לגינוי - המחשבה שכל אלה עוברים במסלול ירוק אל שופט בית המשפט העליון והוא לא מתקומם מעוררת, לפחות אצלי, תחושת חוסר נוחות.
ודבורה חן, בציטוט שאין הולם ממנו כדי לסיים את הפרק הזה ולתהות עד כמה מוכנה הפרקליטות לקבל ביקורת, קראה גם היא להקים מנגנון בדיקה פנימי של הפרקליטות או משרד המשפטים, שיפעל בדומה למוסדות התחקיר של צה"ל, אבל הוסיפה שהיא סקפטית, כי "כנראה שזה בניגוד לקוד הגנטי של משרד המשפטים והפרקליטות".
קחו את הטענות הכבדות שהטיח אביחי מנדלבליט בפרקליטות רק לפני ארבע שנים, כשהאשים את אנשיה שהם עבריינים, תופרי תיקים ומדליפים, תוסיפו להם את מה שאמרו על הפרקליטות בכירי ובכירות הארגון, כשפרשו ממנו, ותגיעו למסקנה ששר המשפטים, אמיר אוחנה, נמצא בסך הכל בחברה לגמרי לא רעה.
התרעות פיקוד העורף