הנה הגענו למועד ג׳, ולעת עתה נראה שכל הפוליטיקאים תקועים פחות או יותר באותו מקום שבו היו בסבב הקודם, וזה במקרה הטוב. למה במקרה הטוב? כי במקרה הרע הם רק הגבירו מהירות, אבל בדיוק באותו כיוון שבו נסעו כדי להגיע עד הלום. במילים אחרות - להתחפר זה אפילו גרוע יותר מלדרוך במקום.

נפתלי בנט ממשיך להיות ילדותי ונמהר, לא רק בהצהרותיו בענייני ביטחון אלא גם בקמפיין - מעלה שלטי חוצות של עצמו ללא זוגתו הנצחית איילת שקד, ואחר כך שולח את מתן כהנא להגיד שזה קרה במקרה ושזה לא אומר שום דבר. שקד, מצדה, ממשיכה לחיות בצלו ובמקביל להתחבט ולהתלבט בינו לבין איחוד הימין, כשאף אחת מהאופציות האלו אינה שונה ממה שעשתה בעבר. בליכוד מצב ההתחפרות זהה: אומנם מקיימים פריימריז, אבל בינתיים ממשיכים את מסורת תקיעת האצבע בעין כתחליף לאידיאולוגיה, ומעדיפים את עשיית הדווקא על עשייה רצינית.

הרי שר המשפטים אמיר אוחנה יכול היה למנות פרקליט מדינה כלבבו, שלא ייחשב להזוי מבחינת המערכת ויגרור את התנגדות היועץ המשפטי ועמה סדרת בג״צים. אבל התנגדות היועץ המשפטי וסדרת בג״צים הם כנראה בדיוק מה שאוחנה רוצה - אין כמו כותרות נגד הפרקליטות כדי להזין את קמפיין הדווקא המסורתי, שהרי מינוי מקצועי שמוסכם על כולם ומאפשר תפקוד טוב, היה מוציא את העוקץ מהעשייה. הכל טוב ויפה, רק האם זה עוזר לליכוד? מהלך כזה אולי מלהיט עוד יותר את המשוכנעים, אבל בקרב המתנדנדים רק מגביר את התחושה שמרוב משוש אלי קרב, כבר לא נשאר כלום מאידיאולוגיית הימין האחראית של פעם.

אורלי בן-ארי גינזברג ואמיר אוחנה. צילום: תקשורת שר המשפטים

אורלי בן-ארי גינזברג ואמיר אוחנה. צילום: תקשורת שר המשפטים

בשמאל המצב לא טוב יותר. ממפלגת העבודה טרם נרשמו חידושים והמצאות. במרצ, שהפכו למחנה הדמוקרטי אחרי אינספור סחרורים, נטישות והבטחות שלא הזיזו לבוחרים, התוצאה המאכזבת לא הניעה את המוח הפרוגרסיבי לחשוב בכיוונים מעט שונים. המקסימום עד כה היה לחזור על הפנייה למפלגת העבודה לצורך איחוד כוחות, כדי שזו שוב תשיב את פניהם ריקם. אבל מה לגבי חשיבה מחוץ לקופסה? הנה דוגמה: להציע לחד״ש לפרוש מהרשימה המשותפת ולהתאחד איתם.

חד״ש הם המתונים מבין הרשימות המרכיבות את המשותפת, ופרישתם לא תפגע בהצבעת המתבדלים מהאוכלוסייה הערבית, אבל יכולה להגדיל את שיעור ההצבעה בקרב ערבים־ישראלים מתונים. עופר כסיף הוא אומנם ממצא מטורלל וקיצוני במיוחד, אבל איימן עודה ועאידה תומא־סלימאן יכולים לדבר אל הקול הערבי במקום עיסאווי פריג׳ (או בנוסף). הרי מדובר במפלגה היחידה מבין הערביות שאינה מוגדרת כלאומית ודתית, והיא קרובה למרצ בעמדותיה בלא מעט נושאים. אם ניתן לקרב מעט את חד״ש למרצ, זה יכול גם ליצור שינוי אמיתי בתודעת המצביעים. אולי איחוד כזה יצליח להגביר את אחוזי ההצבעה במגזר הערבי, ובמקביל לספק את מאוויי השמאל הישראלי?

גם בתקשורת הגיע הזמן להחליף דיסקט. מה עוד צריך לקרות כדי שעורכי הסקרים בערוצי התקשורת למיניהם יבינו ש״הגושים״ שאותם הם ממשיכים להציג כאילו לא קרה דבר, כבר מזמן אינם גושים אמיתיים? את ליברמן הפרידו מגוש הימין כבר במועד ב׳, כשהובן לכל שהוא כבר לא חלק אוטומטי מגוש הימין־חרדים. אבל אחרי שהובהר שכחול לבן אינה באמת מסוגלת להקים ממשלה בתמיכת המשותפת, לא הגיע הזמן להפסיק להציג את המשותפת כחלק מ״גוש השמאל״?

הרשימה המשותפת. צילום: אריק בנדר

ואם כבר לעודד חשיבה חדשה - אפשר להתחיל להציג אחרת את ״הגושים״, ולחלקם לארבעה במקום לשניים פלוס ליברמן, כדי לאפשר פתח לחשיבה חדשה גם אצל הפוליטיקאים התקועים: גוש מרכז־שמאל, גוש ימין, המשותפת (ערבים), וש״ס־יהדות התורה (החרדים).

הכל עומד: להתחפר זה אפילו גרוע מלדרוך במקום

הבחירות השלישיות כבר כאן, אבל הפוליטיקאים עדיין תקועים בדיוק באותה נקודה שבה היו בסבב הקודם. וגם: האם הגיע הזמן להוציא את הרשימה המשותפת מגוש השמאל?