"מאמי, אני מתעכבת. עצר אותי שוטר". כך דיווחה לי כיפוש מהדרך. "דייייי, על מה עצר אותך? רגע חכי אני אבלע אספירין, שלא אהיה חשוף לאיזה אירוע איסכמי ממך. אלוהים אדירים, מה עשית?". "אתה מוכן להירגע? זה לא סוף העולם. אז אני אקבל דוח, מה קרה? שמתי מוזיקה ביו־טיוב, אבל השוטר אמר שצפיתי בסרטון, והוא מזמין אותי לבית משפט. זהו, לא קרה כלום".

"כיפוש, היה לי יום מזעזע עד עכשיו. כל העולם נתן לי ברקסים. מה זה הוא אמר? מה את אומרת? סרטון או לא סרטון? תגידי לו שהוא בהתנהלותו הסיבה העיקרית לחוסר האמון של הציבור ברשויות האכיפה, כי כך אומרים בסקר. לכי תגידי לו. צאי מהאוטו ולכי אליו, אני אמתין על הקו, אני רוצה לשמוע את זה, כי כולי בעצבים גבוהים. מה משפט, מה? זה לא זמן עכשיו כיפוש לקחת פינגווינים. תשאלי אותו אם אפשר לגמור את זה בקנס 250 שקל, ונתקדם".

# # #

היא לא השתכנעה בכלל. "אני לא יוצאת מהאוטו. הוא הלך לרשום את ההזמנה, עזוב אותי עם ההיסטריה שלך. בסך הכל טלפנתי כדי להודיע שאני מתעכבת, תראה איזה סיפור אתה עושה. חבל שאמרתי לך בכלל".

כן, עליי היא עבדאית, בציבור היא חצי אילמת. השוטר בטח הודה לאל על הכבשה שנפלה לו ככה ליד. אבל נקטתי מיד פעולות חירום, וכתבתי וואטסאפ לאוליגרך התימני, עו"ד אייל דהרי, מומחה לדיני תעבורה, שיודע איך להתעסק עם הטיפוסים האלה של לובשי המדים.

"מה שלומך, צדיק? איך הבריאות? אני מקווה שאתה בטוב, חסדי השם. שומע צדיק, שוטר עצר את כיפוש. לפי קווי המתאר שנתנה בעדות פתוחה, הנ"ל לא יהודי רחמן. הוא טוען שכיפוש הצדקת שיחקה בטלפון בזמן נהיגה. צדיק, כיפוש לא יודעת לשקר, זה לא אני שאתה יודע שאני טינופת מצויה, כיפוש בת של רב, תגיד לי מה לעשות".

התכונה המוערכת עליי אצל האוליגרך התימני, שהוא מיד מגיב. הוא לא משאיר צדיקים באוויר ללא תגובה. אז מיד הוא שלח צילום של כרטיס הביקור שלו, וכתב בנוסף: "אל דאגה, קוף. אטפל במי שהעליל עליה. שכיפוש תגיע למשרדי, מזכירתי תיתן לה טיפול מלכותי, כולל ארוחה בקופיקס. לא לשלם את הדוח, אנחנו כופרים בעבירה. כיפוש ידועה כצדקת, מעצם העובדה שהיא חיה איתך לא מעט שנים, וגם ביהדות ישנה חזקה שלפיה אין אדם משים עצמו רשע".

נרגעתי מיד. האוליגרך התימני כבר חילץ אותי מכוחות הרשע על עבירות שונות ומשונות, כגון התחצפות לשוטר וכאלה. אומנם איני משחק בטלפונים בנהיגה, לא מפעיל יו־טיוב, אלא מקשיב לברדוגו, סג"ל ושפטל, אבל יש לי נטייה מולדת לרדת לשוליים, כדי לקצר פקקי תנועה, כי אני תמיד במרוץ נגד השעון.

הוריתי לכיפוש לטלפן אליו לפני שהיא מאבדת את הדוח, ולהפתעתי היא ביצעה את ההוראה בלי ויכוח. ועוד הודיעה לי בשמחה: "דיברתי עם דהרי, והוא אמר שזה כלום, והוא יוציא אותי מזה".

זה התפקיד שלי בחיים, לפתור בעיות. אני כמו ריי דונובן, רק בלי האקדח (וחבל), וכמו אצלו - לא אומרים תודה. זה כאילו מובן מאליו שאני אפתור את הבעיה איכשהו. כי אם לא אני, אז מי? אבל יפה שכיפוש מספרת לכל העולם ואשתו שהיא מגדלת שני ילדים: אחד מהם - הגדול דווקא - הוא מקרה אבוד, אבל היא מסתדרת. בסדררררר.

# # #

היום הזה החל עם גיאצ'ו הצדיק, שאמו קנתה לו שעון יום קודם. "אבא, קום כבר, למה אתה ישן כל היום? כבר שמש בחוץ. תראה, השעון מראה 06:49. זה מאוחר, נכון? אבל השעה לא מתחלפת מהר, אז תסדר לי את השעון". לא הגבתי. הסתובבתי לצד השני, במטרה להירדם שוב.

"אבא, זה לא יעזור לך להתעלם ממני. הנה, יש לי את המקל שלך שאתה מגרד בגב. אתה יכול לבחור מה אני אעשה לך איתו: 'משאז', או שאני ארביץ לך איתו, או שאני אדקור אותך עם המקל בבטן השמנמנה שלך. תחליט עכשיו או שתקום לסדר לי את השעון. עכשיו תסדר לי". הסתובבתי אליו ושאגתי עליו: "לך מכאן!!! או שאני לוקח לך את השעון, נותן לו מכה עם פטיש ועושה ממנו אבק. שמעת אותיייי?"

"אני לא מפחד ממך, אבא", הגיב הילד. "אתה סתם צועק ומאיים, ולא עושה כלום. השעון הולך לאט, הנה עכשיו הוא מראה רק 06:50. קום תסדר לי או שאני אשגע אותך, עד שתסדר לי". שאגתי לכיפוש, ששתתה קפה במטבח. "כיפושששש, בואי קחי את הילד. הלכתי לישון בשלוש וחצי בגלל הפוטבול. בואי הנהההה".

אז היא הגיעה, הסבירה לילד איך עובד השעון ושצריך לספור 60 עד שיתחלף המספר. מתוך הכרית אמרתי לה שהיא טועה. "הוא צריך לספור בשתי ספרות. 21, 22, 23 והלאה, כמו שזורקים רימון. אחרת הוא ישגע אותך. יאללה תסתלקו מפה שניכם ותנו לי לישון. גיא קח את שרי מהמיטה, מיד".

"לא, אבא, קר לה נורא".

הילד הזה מטריף אותי. "קר לה? שים אותה במיטה שלך מתחת לשמיכה, יהיה לה חם. אני לא אוהב כלבים שישנים איתי". "אבא", הטיף לי הצדיק, "אני לא במיטה עכשיו. היא צריכה מישהו מתחת לשמיכה שהוא חם. אתה רואה שהיא נצמדת אליך. היא צריכה חום של איש. אז היא נשארת וזהו".

כיפוש התפוצצה מצחוק, אבל תפקדה כמו מבוגר אחראי. הלבישה לשרי מעילונית, נתנה לילד 10 שקלים ושלחה אותו לקנות חטיף במכולת בפינה, ועל הדרך להוריד את הכלבה. "אתה קונה חטיף אחד ל'בצפר', לא יותר. אל תרשום לי שם חובות, הבנת? תגיד לי שהבנת".

"אבל למה אבא רושם שם?", הוא ענה לה. "כשאני איתו באוטו, הוא שולח אותי להביא לו מים בטעמים ושקית של סוכריות מנטה ואומר לי: תגיד לה שתרשום. למה אני לא יכול לרשום גם? אני כבר ילד גדול". כיפוש סיימה את התקרית מהר. "אין למה. אני אמרתי וזהו. צא עכשיו, או שלא יהיה חטיף בכלל". גיאצ'ו הבין מהר וטס למכולת.

# # #

"מאמי, יש לי כמה משימות בשבילך. הצוות של הביטוח צריכים לבוא לטפל ברטיבות. הם אמרו בין 8 ל־12. אתה יכול לחכות בבית?". "כיפוש, שיטלפנו רבע שעה לפני, אני אהיה כאן". "אבל הם רוצים שאתחייב שיהיה מישהו ויישאר איתם כל זמן הבדיקה והעבודה. אני לא רוצה להתחייב סתם".

"כיפוש, אני לא רוצה לאבד סבלנות, אני רוצה לישון. אני אהיה כאן, אפתח להם את הדלת ואלך לאלף עזאזל. אני לא עובד אצלם, הבנת? תגידי להם שאין מה לגנוב, היהלומים של הבית נמצאים בבית הספר ובעבודה. יאללה, להזדכות על ציוד, לסגור את הדלת. שתהיה כאן דממה".

עלה לה הראש לדם. "תקשיב, המתאמת אומרת שפעם קודמת שהם באו, אמרת להם ''תראות, איחרתם'. הם לא רוצים לבוא סתם. אני מזהירה אותך. ואם אתה רוצה אמבטיה, עכשיו זה הזמן, כי הם יסגרו את המים. אז תתארגן".

הבנתי שכבר לא אישן. ביקשתי ממנה רק שתכין לי שלושה פנקייקים עם ריבת תות שדה, אבל שאראה את התותים, קפה קר ועיתון. וגם שתעביר את המטען לאמבטיה, שאנהל את יום העבודה בתוך הקצף. זה תמיד עושה לי טוב. היא ניגשה לביצוע. היא מאוד יעילה בהכנת מזון, ובינתיים עיינתי בסמארט־עיתון.

# # #

אז ביבי הבטיח שיחזיר את נעמה יששכר הביתה. יופי, בהבטחות הוא חזק, תמיד היה. הוא גם מתחיל ב־50% - או שכן או שלא - וזה יופי של יחס כהימור. שר המשפטים שלנו אמיר אוחנה ממשיך במלחמתו בפרקליטות. הוא מינה מישהי שהיועמ"ש לא רוצה, ויהיה בלגן. אני אוהב בלגן. נכון שיש בעברה של עו"ד בן ארי גינזברג איזה קטע אפל של העלמת מידע מבית המשפט והסנגוריה באיזה תיק רצח שולי, אז מה? למי מאיתנו אין קטעים אפלים? הכי חשוב שמ"מ פרקליט המדינה תהיה לטובת השר הממונה. ואולי, רק אולי, תסייע בהליכים המשפטיים נגד הבוס של השר, שנאשם בתיקי שחיתות חמורים. אגב, אני בעד. ארגון פשע חייב להיות מאורגן, וסדר חייב להישמר. מה הטעם בלהיות שליט, אם אינך יכול לשלוט בגורלך?

נכון שנבחרי ציבור צריכים לשרת את הציבור, אפילו אמרו "נשבע אני", אבל לרגע לא התכוונו למלא אחר השבועה, הם התרגלו שהציבור משרת ובעיקר מממן אותם. הנאמנות של אוחנה אינה לציבור, אלא למי שמינה אותו לתפקיד. נכון גם שאוחנה היה למשך זמן מסוים פרקליטו של הנאשם ברצח בתיק ההוא, שעו"ד בן ארי כתובעת, לימדה את עד התביעה בביתו מה לומר במשפט - לפי עדות העד. אבל זה בסדר, ביבי ידע את מי הוא ממנה לג'וב של שר, והוא סומך עליו שיספק את הסחורה. ואולי, רק אולי, תהיה לביבי סוסה טרויאנית בפרקליטות המדינה, אם ירצה השם־השוטר־והשופט, וכמובן ריקלין־סג"ל־ברדוגו ולהקתם. זו הרי זכות בסיסית של כל נאשם קדוש, לא ככה? אשכרה ככה.

הא, הנה ידיעה נחמדה כמו שאני אוהב. יאחב"ל האזינה לשיחה בין יו"ר לשכת עו"ד אפי נוה ופרקליטו בעז בן צור. יש אפילו עדות בכתב על ביצוע הפעולה, שעכשיו מכחישים אותה כצפוי.

התיק הזה לא הובהר דיו לציבור. מי החליט לחסל את נוה (שאגב, ביצע לא מעט פעולות בניגוד לחוק), מתי החליטו, למה החליטו ועוד. איך הדס שטייף, שהמשטרה נתנה לה חסינות על עבירה פלילית שביצעה בשימוש בחומרים מהטלפון הפרטי של נוה, ממשיכה לשמש ככתבת פלילים של גל"צ. להזכירכם, שטייף הורשעה בעבר בבית משפט בסיוע להאזנה לספ"כ של משטרת ישראל, באמצעות טכנאי בגל"צ, יריב בן יהודה. האם שימוש במידע שהושג בדרכים לא חוקיות והאזנה לא חוקית הם חלק מחומרי הלימוד בקד"צ של גל"צ? אף אחד לא עונה על השאלה הזו.

תארו לכם מציאות שלפיה כל הטיפשורת בישראל משתמשת במידע שהושג באמצעות פריצה לטלפון סלולרי. הרי יש פה לא מעט חוקרים פרטיים והאקרים שיודעים להסתדר עם מכשיר כזה. וכל אינטרסנט בכל תחום שקיים היה מציע את הסחורה לשדר/ת שהוא מכיר. ואז השדר/ת היה לומד את החומר ומתנדב כאילו להעבירו למשטרה, באמצעות עסקה מפוקפקת ביסודה. שום גוף תקשורת פרטי שאני מכיר בכ־40 שנותיי בתחום המסואב, לא היה מתיר לשדר/ת להיות שותף/ה למהלך פלילי. אבל גללי־צה"ל זה גוף שונה. הוא יחידה צבאית, ואולי לכל חייל/ת או אע"צ מותר לבצע עבירות פליליות - רק שבסוף ההליך תהיה חסינות מהעמדה לדין.

לשמחתי, עו"ד נוה הוא אדם אמיד מאוד ויש לו האמצעים להגן על עצמו. למשפט האזרחי שבו תבע את שטייף, שהמדינה נאלצת להגן עליה בהיותה אע"צ, יצטרכו למכור כרטיסים בגלל רצון הקהל לצפות. מומלץ לכל המכללות והאוניברסיטאות לשלוח לבית המשפט את הסטודנטים, כדי ללמוד איך הופך עובד בתחום התקשורת לסוכן של המשטרה - ונשאר לעבוד בתחום, והכי יפה - הבוס שלו לא יודע כלום.

# # #

נגמר הכיף, האינסטלטור הודיע שהוא בדרך, תוך חצי שעה יגיע. תיק־תק־תוק התלבשתי וירדתי לקפה להביא לעובדים מגדנות: בורקסים וסופגניות. ואז הוא הגיע, בלס את הסחורה, עשה פרצוף של "אוי־אוי־אוי, פה צריך רמונט", ושאל אם אני אחכה לו ביום ראשון. "ס'חה, לא הבנתי. למה לא היום? אנחנו בשבתון? תתחילו לעבוד, ג'מעה, אין לי את כל היום". אבל פראייר הוא לא. אגב, גם אני כבר לא. "תראה יש כאן הרבה עבודה, צריך לשבור קירות, אולי את הרצפה, המצב לא טוב", הוא אמר.

נו, אז הדלקתי סיגריה. "אח־שלי־על־מלא, תקשיב, תתחילו לעבוד, גם אם העבודה תדרוש עד כניסת השבת, ויש לנו עוד כמה ימים. אתה הצוות השלישי פה, כולכם מנסים להעביר עליי סיבוב, וזה לגיטימי, כי אנחנו עם מטונף. אבל פה יש עבודה לעשות, כי נוזלים מים מהאמבטיה, וכיפוש פוחדת שאני אפול איתה למטה לחצר. אומנם רק קומה ראשונה, אבל בכל זאת, חורף עכשיו וקר. צריך לשבור? אז תשבור, תירה טיל מצדי או תחבר לבנת חבלה, מה שבא לך בראש. אבל תעשה את העבודה. הנה הבאתי לכם אוכל וגם מיץ תפוזים שתהיו חזקים עם ויטמין C. יאללה ג'מעה, היום קצר".

"טוב, עזרא תודיע למשרד שהלך היום, זה קליינט לא טוב זה. ולך תביא את הכלים", אמר הבוס שלהם. "קוף, מה עם איזה משהו חריף ליד הבורקסים? איזו ביצה. מה זה הסופגנייה הזו, למה יש לה מבחנה על הראש שלה?". "כבר אני מארגן לך", הודעתי לו, "רק לגמור את העבודה, לא להשאיר אותי כאן בלי מים עם הבטחות שתבוא מחר. שנינו יודעים שמחר אתה לא בא, אז תחסוך מאיתנו".

הם שברו, תיקנו, אכלו, הדביקו את הקרמיקות והלכו אחרי שלוש שעות. אספתי את הצדיק מהצהרון, נסענו לרדיו וחיכיתי לכיפוש, שתאסוף את האוצר. אבל אז עצר אותה השוטר.

# # #

הכל הסתדר, סיימתי שידור ונהגתי הביתה. הגעתי לרחוב לוי אשכול, נהגתי על 30 קמ"ש, פתאום מימין עקף אותי נער כבן 17־16 על אופניים חשמליים, ופגע חזק בדלת המכונית. הילד נפל, נבהלתי נורא. שאלתי אם הוא בסדר, הוא הזדקף ואמר: "כן, יא בן של זונה, כמעט הרגת אותי. אתה לא יודע לנהוג, זקן מטומטם".

לקחתי את האופניים מהכביש, ניסיתי לפרק את הסוללה כדי לנפץ אותה, אבל רעדו לי הידיים מהעצבים. הטחתי את האופניים הכבדים למדי בחומה של הבניין הסמוך, עשר פעמים אולי יותר. הם התפרקו לגמרי. הנער היה המום מהאירוע. נכנסתי לאוטו ונסעתי מהמקום. עליתי הביתה, בלעתי חצי ואליום.

אחרי שעה קיבלתי שיחת טלפון. "מר קופמן? שלום לך, שמי אורית, ואני עורכת דין. הבן שלי סיפר לי שהרסת לו את האופניים. אני אתלונן במשטרה ואתבע אותך על הנזק. אתה פשוט עבריין".

"תקשיבי לי עכשיו, גבירתי. הבן שלך רכב ללא קסדה, אין לו ביטוח, ויש לו פה מטונף, ואני מבוגר ממנו וגם ממך במספיק שנים. לכי למשטרה, תתבעי נזק וניפגש בבית המשפט. במקביל שלחי את הילד הדפוק שלך להתפלל 'הגומל' כי הוא עלול למות או להרוג מישהו אחר בכביש. הבנו אחד את השנייה? יום טוב לך". איזה יום. ולמה מגיע לי כל הטוב הזה?

tguvot@maariv.co.il

סומכים על פותר הבעיות: האינסטלטור של כיפוש, האוליגרך התימני והאמא המודאגת

העו"ד הבטיח שיוציא את כיפוש מאשמת עבירה בכביש, אבל אני הסתדרתי לבד עם הנער באופניים החשמליים שהתנגש בי ועוד העז להתחצף