יום רביעי האחרון, שמונה בערב. המתח מורט עצבים. גורל האומה כולה מונח על כף המאזניים. קריירות רבות תלויות על בלימה, מתנדנדות בין שמחה לאסון, בין מפלה לששון. בעוד פחות משעתיים יפקע פרק הזמן שבו אפשר לרשום את המפלגות לבחירות לכנסת. ההתרוצצות במסדרונות המשכן שברה את כל השיאים הקודמים.
לשכת ראש הממשלה נראתה כבונקר פיקוד נצור דקה אחרי פרוץ המלחמה הגרעינית נגד איראן. שליחים יצאו בהולים וחזרו כלעומת שבאו, מקורבים הסתובבו אנה ואנה, מטכסים עצה. ראש הממשלה "זימן ללשכתו" את ההוא ואת ההיא, ואחר כך את כולם ביחד, וגם את הרב הישיש שעל פיו יישק דבר. אבל אז, כשכלו כל הקִצין, בסופה של הישורת האחרונה ובתום זמן הפציעות, זה קרה.
זה היה חתיכת בום. הס הושלך אל חלל האוויר, אבל אז התברר שזה רימון רסס. האם אכן נחצה הרוביקון? האם נבקעו שערי שמיים ונחצה ים סוף? האם השתנה גורל האומה? האם ניצלנו, כנגד כל הסיכויים, ברגע האחרון? הרי כמה שעות קודם לכן העלה שר הביטחון נפתלי בנט פוסט בפייסבוק שבו הוא קבע כי "לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם שרצח 29 חפים מפשע. זה לא יקרה. זו החלטתי הסופית. הקריאה של הליכוד כלפיי להכניס לרשימה בהנהגתי את בן גביר אינה ראויה. חבריי בליכוד, אם אתם כל כך רוצים אותו, שריינו אותו אצלכם".
אז הנה מגיע בן גביר ובאקט מנהיגותי נדיר מסכים לוותר על התמונה שבסלון ולהוכיח ש"הרברפי" צדק! בן גביר שלנו אכן התמרכז! ואפילו התמתן! אגב, הוא גם מוכן לרמוז שאינו מעוניין יותר ב"מוות לערבים", או לפחות לרובם. אז התמונה בסלון של בן גביר יורדת. הקדוש ברוך גולדשטיין יצטרך למצוא סלון אחר להיתלות בו. הכדור (5.56 מ"מ) חזר למגרש של בנט. נסללה הדרך לגאולה. נותר רק לבדוק מה אנחנו עושים עם התמונה בסלון שלנו. תמונת תקריב אכזרית של מה שנהיה מאיתנו.
התרעות פיקוד העורף