בין שתי נשים: בעוד כחודש אחגוג יומולדת 61. קשה לי עם המספר הזה, קשה לי שאני בעשור השביעי בחיי, מצב בלתי הפיך שמסביר לבנאדם שהוא הרבה יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה. המציאות הזו לא מונעת מאמא שלי להתריע בי לבל אצא מהבית בגשם, כי זה נורא מסוכן.

"בגשם לא יוצאים מהבית, רוני. זה מאוד מסוכן".
"רשמתי לפניי את האזהרה, אמא. עוד משהו? אני נורא מדוכא מהזיקנוזיטיס שלי, והשיחה הזו לא בדיוק עוזרת לי לדיכאון. אני גם שונא חורף, אז בכלל".

"רוני, אתה שומע את עצמך? למה אתה לא מוכן להתבגר? למה מגיע לי שהילד שלי חייב להיות דביל? מה אני אגיד, שאני קצת יותר מבוגרת ממך? אני לא רוצה לשמוע את המילה הזו 'דיכאון', אתה שומע אותי? למה אתה לא בא לבקר אותי?".
את האישה הזו, שהיא אמא שלי, אי אפשר לעצור, היא כמו D9. "הייתי אצלך, אמא, אבל לא היית. שכחת?".
"נסעתי לרופאה, רוני. לא שכחתי".

"אבל אמרתי לך שאני בא, נכון? למה לא אמרת לי שאת יוצאת לטיול היומי שלך לאיזה רופא פנוי בשטח? מה, את צוחקת?".
"כשאתה אומר שאתה בא, רוני, זו רק מגמה. אף אחד לא יודע מתי תגיע. כל החיים היית ככה. ואני, יש לי עניינים, יש לי עבודה בעירייה, אנשים מחכים לי. אתה רק אומר שאתה בדרך, לפעמים אתה בדרך יומיים. פגשת מישהו, מישהו פגש אותך, סיפורים יש לך מכאן ועד להודעה חדשה. קנית ויטמינים? למה אני צריכה להזכיר לך כל דבר?".
"טוב, אמא, יש לי שיחה ממתינה ואני בדרך לווינגייט. תהיי לי בריאה, אני אדבר איתך".
"מה יש לך בווינגייט? את מי איבדת שם? אל תצא מהבית, אני אומרת לך".
טוב, כאן צריך פעולה קיצונית. "אמא, ביי, 'תראות".

# # #

הנה, כיפוש על הקו.
"כן, כפרע, מה אני יכול להזיק לך?".
"מה נשמע, איך אתה?".
"אני בדיכאון, אבל חוצמזה הכל בסדר".
"עוד פעם זה היומולדת שמתקרב? זה רק מספר, באמת. אל תיכנס לזה. אתה צעיר, חיים שלי. יש לך ראש של ילד שרוצה לטרוף את העולם. ממה אתה מדוכא? אני לא מצליחה להבין, תסביר לי".

"כיפוש, את לא תביני. כשתהיי בגילי - בעוד עשר שנים בערך - תביני. זו תחושה, אי אפשר לצבוע אותה במילים. גם אני לא יכול. מה קורה איתך, הכל בשליטה?".

"כן, מאמי. העברתי היום את הכסף למס הכנסה, מס יסף. זהו, סגרנו את 2018. אתה עולה לי הרבה כסף, חיים שלי".
עלה לי הדם לראש. "שיוציאו את זה רק על תרופות, חולירע יאסנה. במקום שאני אממן איזה בלוק של חניוקים שמשמינים מנחת בכוילל, שיעשו שימוש נכון בכסף שלי".
"בסדררר, אגיד להם. אל תשכח להוציא את גיא. לאב יו".

47% מס - ועדיין לא נותנים לחיות, חשבתי לעצמי בכעס. תן לנו עוד 3.4% בסוף שנה, כדי שנוכל לממן גם את אגם הדרעק; כדי שנוכל לממן שבע שמורות טבע באיו"ש, רק כי נפתלי הגבר רוצה לעשות שימוש בכסף שלי. 6 מיליארד שקל עלות של בחירות בשנה, ואין לממשל כסף להציל חיי אדם. אין להם דם בגוף ולא בושה בפרצוף להקצות רק 500 מיליון שקל לוועדת סל התרופות, בשעה שהדרישה היא 3.5 מיליארד שקל. מעניין אותי כמה אנשים יידרשו השנה למות לאט ובייסורים כי התרופה שלהם לא אושרה.

בין היתר החליטה הוועדה לוותר השנה על תרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. כנראה זה לא טוב לשלטון. אם ילדים יגדלו עם הפרעה שאינה מטופלת, אפשר יהיה להסביר להם ש"חסינות היא היסוד של הדמוקרטיה" והם לא יתקוממו כי לא יבינו.

הו, הנה משהו שהיה יכול לשרת אותי למשל: הוחלט לוותר על בדיקת CT לאבחון מוקדם של סרטן הריאות במעשנים. למה ככה? המעשנים לא עובדים? לא מייצרים מסים? למה לא לאבחן מוקדם? כך אולי יימצא טיפול ונוכל להמשיך לעבוד, ולא נהיה לעול על המערכת. אגב, גם בדיקות ממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן השד בוטלו.

# # #

"הוועד למען הצלת הנאשם נתניהו" עובד במלוא המרץ בשביל החסינות, וכל הלהקה מספרת לנו שזה ימין נגד שמאל. חלק מהציבור המטומטם קונה את הסחורה הזו. מה ההבדל בינינו לבין הפוליטיקה האיראנית? ספרו לי על ההבדלים, כי אני חולה על שטויות.

ברדיו מקשקשים כל הלוביסטים והמאכערים במסווה של עיתונאים, משתדלים למכור לציבור סחורה לעוסה ומאוסה. איך נגמרה העיתונות, איך הציבור עוד קונה את הסחורה הזו ולא צועק "דיייי, לא רוצים יותר" - אין לי מושג, באמת. אני רק יודע שבמקום תעודת עיתונאי ממשלתית מלע"מ, צריך לנפק תעודת מאכער.

הנה עולה לשידור איתמר בן־גביר. הוא משוכנע שהרב רפי פרץ יכבד את ההסכם לריצה משותפת לאגם הדרעק. איני מבין את בן־גביר. הוא פינגווין עם ים של לקוחות, שחלקם עוסקים בטרור נגד האוכלוסייה הערבית. בשביל מה הוא צריך לשבת שם? מה זה בדיוק ייתן לו ברמה האישית?

והמעורבות של ביבי בתוך מה שקורה אצל הכיפות זה באמת סרט בדיוני. הוא מנהל להם את המפלגות והרשימות, והם לא אומרים כלום. באמת שקשה להבין את זה.

# # #

פקק בכביש החוף. הייתה תאונה ונספה בה רוכב אופנוע. הגופה שלו על הכביש, מחכים כנראה לזק"א. 349 קורבנות היו כאן בשנה החולפת, אף אחד לא שם ז' בכיוון. כמות שנתית כזו של קורבנות בפח"ע הייתה משביתה את המדינה, כל דיירי אגם הדרעק היו צורחים מסרים מפגרים שכתבו מאכערים, והיה כאן גל הגירה (מבורך) החוצה. אבל גופה אחת ליום בממוצע על הכביש, זה כנראה נסבל. אפילו לא מדברים על זה, וגם מקורבנות ההצפות שכחנו.

כן, נכון שאריה־גענב־זכאי־צדיק־תמיד נתן כשר הפנים לעיריית נהריה מענק של 5 מיליון שקל, סכום ששקול לכוסות רוח למת, וזהו - די, נגמר. סוגרים את הבסטה, ממשיכים הלאה. אגב, למעט כמה נציגים ספורים, אגם הדרעק הקפיד שלא להגיע לנהריה שטבעה. זה לא מעניין אותם, הם עסוקים בחסינות ובכיסאולוגיה, סידור עבודה. אז נהריה טבעה, מה קרה? על זה לשנות לו"ז?

# # #

הגעתי לווינגייט, לצילומים בבריכה. ישבתי בקצה היציע וצפיתי בשחיינים האולימפיים שלנו ממשיכים בשגרת האימונים. חמש שעות ביום הם במים, ואני מת לדעת מה עובר להם בראש בתהליך האימון הזה. האם גם הם חושבים על כל העוולות מחוץ לבועה הזו בטמפרטורה של 26 מעלות? אף פעם לא הצלחתי לקבל תשובה משחיין או שחיינית. אבל הם עובדים קשה מאוד, אימונים מפרכים כדי לקזז מאיות שנייה מהשיא שלהם במרחקים שונים.

בעוד חצי שנה ייפתחו המשחקים האולימפיים בטוקיו, והם יהיו שם. עם שלם מצפה מהם להישגים. אנשים שלא מכירים את שמם היום יהפכו לפרשני שחייה מטעם עצמם ביולי הקרוב, ויתמהו איך זה שלא הבאנו מדליה.

אולי כי אין בריכות בישראל, אבל יש מקוואות וכויללים והתנחלויות? אולי מפני שהבריכות שכן פועלות בארץ בבעלות פרטית למנויים הן בטמפרטורה של 28 מעלות ולא מתאימות לשחייה תחרותית אלא רק כדי להשתכשך במים ולהשתין בהם?

כן, אומת הסטארט־אפ שלנו, המעצמה השמינית בעולם, היא אחת מהמדינות המפגרות ביותר בפיתוח הספורט. אין תשתית מתקנים, אין תשתית אנוש מספקת, אבל הציפיות של הציבור - בשמיים. כך היינו וכך נהיה. לא צפוי שינוי באלף השנים הבאות. כמו במערכת הבריאות הקורסת, שבגלל הזיהומים הסביבתיים בבתי החולים שלה מתים כאן כ־6,000 קורבנות בשנה.
נורא קר בכתריאלבק'ה, אף שהטמפרטורות סבירות. הבעיה היא בי, שאני לא מתפקד טוב בפחות מ־26 מעלות.

# # #

בקיץ הזיכרון שלי עובד הרבה יותר טוב. אז אני גם מסוגל להאזין לסופר־‍נני מיכל דליות, ברדיו 103FM, משיבה לפלבאים שרוצים ללמוד הורות באמצעות שידור רדיו. ואז, בקיץ, אני דרוך לקראת המשפט שלה: "את/ה חייב/ת להגיע למכון שלנו. המקרה שלכם והכניעה שלכם זה אוי ואבוי. באמת, אני מפצירה בכם, בואו כדי שנציל אתכם". ואז, בקיץ, אני מקנא בה. היא אחת שפיצחה את השיטה. אבל בחורף אין לי ממש סבלנות. היא לא טובה לי לדיכאון של הזיקנוזיטיס.

את פרופ' רפי קרסו אני אוהב לשמוע גם בחורף, בדיכי, וגם בקיץ כשהכל יופי. הנה הוא דיבר עם איזה טיפוס חרדתי על שלבקת חוגרת, ומיד נכנסתי אני לחרדות שזה תיק־תק־תוק תופס אותי גם. נעזרתי באהרל'ה, שאמר לי שהתחסן נגד החוגרת. מרוב חיסונים ובדיקות שגרתיות שאהרל'ה עושה, הוא חייב לחיות עד גיל 200 קלללל, אבל אפעס בכל טיפת גשם הוא מאשפז את עצמו במיטה, או שנתפס לו הגב. חבל שאין חיסון בשבילו נגד הגב, באמת זה עוד לא היה לנו.

# # #

הרעב מנהל אותי. עצרתי באיזו מסעדת פועלים על ציר ז'בוטינסקי כדי להירגע. ציינתי שם את הפעם הראשונה שאכלתי שניצל (טרי, הכינו אותו לידי) בפיתה. נולדתי נורא מזמן, ואז אכלו רק שניצל בצלחת, עם תוספות. ממתי בא הקטע הזה של שניצל בפיתה? זו בטח עוד המצאה של שלטון הימין, כי כאשר מפא"י הייתה בשלטון זה לא קרה.

הנה עוד סיבה להיכנס לדיכאון קליני - קשית מקרטון, כי אנחנו נורא דואגים, בגלל משבר האקלים, ופלסטיק הוא יותר נורא מהאיום האיראני. הבעיה בקשית מקרטון, מעבר לדחייה שהיא יוצרת במגע עם השפה או החך, היא שהיא מתפרקת במשקאות חומציים, כמו מיץ תפוזים או אשכוליות, ואז זה הופך להיות עסק דוחה. לא עדיף שנעסוק במה שאנחנו טובים בו - "חסינות היא יסוד הדמוקרטיה" - או סחר־מכר באגם הדרעק עם עריקות ובגידות, במקום ליצור פתרונות אקולוגיים? פוי, זה דוחה.

# # #

18:50 זולו־טיים. נפתלי הגבר מסביר לרב רפי שאי אפשר לשבת עם בן־גביר, שיש לו תמונה של הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין על הקיר בסלון. פתאום הוא הופך לאדם עם ערכים. בן־גביר מבטיח להוריד את התמונה, אבל נתניהו כבר גייס את הרב'ה דרוקמן הישיש כדי לאיים על הרב רפי ובן גביר נשאר בחוץ; עוד פעם העבירו עליו סיבוב. איני מרחם עליו, אני מרחם עלינו, החילונים.

הרב רפי - הרבצ"ר לשעבר ושר החינוך כיום - מצייץ "מילה זו מילה", מקבל מסר, מוחק, בוגד בבן־גביר - הכל יופי. לא כתוב בעשרת הדיברות שאסור לשקר? אז איך הרב רפי משקר? איך הציונות הדתית מנהלת כאן את מערכת החינוך? לאילו ערכים בדיוק?

הטיפוס הזה וחבריו מהכיפות יחליטו בשבילי מתי מלחמה, מתי לא. אין לנו סיכוי איתם. חייבים להיפטר מהם, חייבים לחלק את הארץ מחדש. ארץ לכיפות, שירמו ויונו שם את מי שבא להם, וארץ לחילונים. זו הדרך היחידה להפסיק לממן את מה שקורה באיו"ש - כי נמאס לי - וכמובן גם את כל החניוקים בפלגים השונים.

יש לחילונים מספיק צרכים משלהם לממן ביומיום. אפשר להיות ישראלי בלי כיפה ובלי שקרים על בסיס יומי. אלקטורט של 7 מנדטים על 70 פלגים, ועוד אלקטורט של 16־15 מנדטים לחרדים - ורוב המימון נופל על החילונים. מתי כבר יבטלו את הקצבאות? או, לחלופין, מתי יקבלו חילונים קצת קצבאות ממשהו, ממישהו?

אני מתפלל, בלב, שלא תוקם ממשלה גם בבחירות במרץ. האנושות לא שונאת את היהדות סתם; ההיסטוריה מגלה שאנחנו לומדים רק כשרע לנו. אז אם יהיו כאן עוד שתיים או שלוש מערכות בחירות בשנה הקרובה, אולי נפיק לקחים. אבל קודם צריך להיות הרבה יותר רע, לפני שנתחיל לחשוב על טוב, כי ככה אנחנו.

# # #

עכשיו אני נוהג במקביל לציר שבו אמורה להיות לנו רכבת קלה, בעוד שניים־שלושה עשורים. משום מה לא שמענו כלום על איזה נזק קטן מתחת לאדמה, וזה קצת מדאיג. מעל האדמה טבעו ערים ואפילו מטוסים. כלום לא קרה למטה בפיר שחופרים?

קשה לי להאמין, כי אני מכיר את העם שלי. נחכה קצת, כי טבעה של האמת להתגלות מתישהו. אני מחכה לשמוע על דחייה בלוח הזמנים, עיכוב קל של שנה עד שלוש, סטייה קלה בהיערכות התקציבית - 5 מיליארד לכל היותר. באמת, לא משהו רציני. ובאמת, אזרחי ישראל, זה רק בגלל השמאל, שמקלקל כל דבר. אבל זה כסף קטן לעומת הרווחים מהגז שיהיו כאן ממש אוטוטו.
אז בהינתן כל מסכת הנתונים הזו, איך אני בדיוק משתחרר מהדיכאון?
וואלה, לא יודע.

tguvot@maariv.co.il

עוד מעט בן 61, והמספר לא נתפס - עדיין כלוא בין שתי נשים

ימים ספורים לפני חגיגות יום ההולדת הספקתי להיכנס לדיכאון, לקבל נזיפות מאמא שלי ולגרוף מחמאות מכיפוש