“לא ניתן להפוך את הכנסת לקרקס”, קבע דף המסרים של הליכוד, בהשראת קרקס בלפור. הדחל”בים (דורשי החסינות לביבי) מדקלמים עתה את המונח “קרקס” בכל טיעוניהם נגד יריביהם מ”השמאל־ערבים” ו”התקשורת”, בעניין הפעלת ועדת הכנסת לדיון בחסינות ראש הממשלה הזמני בכנסת הזאת, לפי בקשתו-שלו להתחסן ברגע האחרון. והוא, התובע חסינות ממשפט צדק, בורח כמו עכבר הקרקס ב”דמבו” ממחט החיסון.
אבל האמנות הנשכחת של הקרקס כבר כאן, כן. כל המציאות שלנו, בהַמְשָׁלָה, היא קרקס; זירה לאקרובטים וז’ונגלרים, אמני טרפז וטרמפולינות, מהלכים על חבל, מאלפי חיות טרף, אמני חישוקים, הווירטואוזים של הסלטו מורטלה וכמובן הליצנים. והכל כדי להגיע לאבסורד הנוגד את חוקי הטבע: הפֶּרְפּטוּם מוֹבִּילֶה, אותו מנגנון תיאורטי שמניע את עצמו לנצח, מבלי לצרוך אנרגיה חיצונית.
בעצם, קשה להשתחרר מהמחשבה שיש כאן לכאורה עסקת קח־תן מהוקצעת: אנחנו נקבל בתודה את מה שנלקח מאיתנו בזדון וניתן בהכנעה את מה שמייצרי העסקה סיכמו ביניהם, יעלה כמה שיעלה (“מה שישראל נותנת לא פוגע בה, אבל מאוד נחוץ לפוטין”, צוטט בחדשות בכיר ישראלי. וגם מאוד נחוץ לנתניהו, נִידְלֶס טוּ סיי).
ובקרקס הזה אנו צופים גם בפעילות היֶתֶר האקסטטית של כמה שרים זמניים לתקן תקנות, למנות מינויים ולצוות צווים, לפני שיתהפכו בבחירות – “שר המשפטים” הזמני אוחנה ופרקליט המדינה שהוא זומם לכפות על המערכת, או “שר הביטחון” בנט, ראש הסמָטוֹכה הפוליטית “ימינה הליברלו־משיחית לימין החדש של הבית היהודי”, שעקף את הצבא והרשויות במהרו לבסס התנחלויות בשטחי C ולהוצאת צווים נגד מפגינים יהודים פעילי שמאל בכפרי הגדה (“הקרקס נגמר”, כדבריו).
ושאלה לת”פ שלו, איילת שקד, התקווה הלבנה והכושלת במיל’ של הימין החרד”לי, שהתבשמה בניחוח פאשיזם לפני הבחירות ומזגזגת בין הבית היהודי לימין החדש, לליכוד ולימינה, בין בנט לאפי נוה השובב, לבן־גביר ולפרץ, מסנגרת על כולם וגאה בסמטוכה הנ”ל: מי בסוף “הריבּוֹן” – הכנסת, כטענתך בטלוויזיה, או העם, כטענת חברייך בליכוד? ואם אכן הכנסת היא הקובעת, מדוע את מתנגדת לדיון בחסינות נתניהו בוועדת הכנסת, לדרישת 65 חברי כנסת ובהתאם לתקנון? התשובה? במהופך.
התרעות פיקוד העורף