כבר היינו שם: בואו נדבר רגע עלינו, בני ה־40, דור הביניים. נמחצים בין הילדים שזקוקים לנו, להורים הזקנים שתלויים בנו. מתווכים מידע מפוקפק ששמענו בחדשות. מנסים למצוא מה לעשות עם הילדים בחול המועד - לצאת איתם למרפסת לעשות פיקניק, לשבת בבוידעם לספר צ'יזבטים או סתם לבלות באוטו במזגן. ומצד שני, מסבירים להורים שלנו איך מפעילים את הזום, מה זו עקומה אקספוננציאלית, ועל אילו כפתורים לוחצים כדי להפעיל את המדחום מצח.

פני הדור כפני המדחום. המדחום הקלאסי היה שקוף, עם כספית באמצע. אחות בית הספר הייתה מנערת אותו בתנופות מטורפות, כדי להוריד אותו מה־39 מעלות של הילד הקודם שהיה אצלה. בדרך כלל היה צריך להכניס אותו לפה מתחת ללשון, והיית נושף אוויר חם כדי להעלות את החום ולברוח מהלימודים.

אחר כך היו מדחומי הפה ובית השחי. לאף אחד לא היה ברור מה יותר גרוע - שתהיה לי חצבת או שבית השחי של שמעון מכיתה ח' 14 יהיה תקוע לי בפה. את הילדים שלנו מדדנו עם מדחום דיגיטלי בלתי אמין, אבל הוא היה נותן תמונה כללית על המצב - יש או אין חום. עכשיו צצו מדחומי מצח 2020. מין סוג של טייזר שמכוון אלומת אור לראש, כשהסכנה היא שיכוונו אותו לא נכון, ואולי אצא בלי חום אבל גם בלי עין.

חולה (צילום: אינג אימג')

אנחנו דור שמרגיש מרומה. גדלנו על התרמית הלאומית הגדולה ביותר של מלחמת המפרץ. אז עוד לא קראו לזה פייק ניוז, אבל סיפרו לנו שכשסדאם חוסיין שולח טילים, כל מה שצריך זה לעטות מסיכות אב"כ ולתקוע מטליות רטובות מתחת לדלת.

אמצע שנות ה־90 ביהוד, השעה שבע וחצי בערב. כל מה שעניין אותי היה להקליט בווידיאו את פסגת ההומור דאז - "העולם הערב" עם אברי גלעד וארז טל. אזעקות עולות ויורדות קוטעות לי את החיים ואת רצף ההקלטה. אני רץ לחדר האטום, שם את המסיכה בבהלה, ובדרך אוסף את שלוש התרנגולות שגידלנו בחצר. ריח הפלסטיק השחור של המסיכה שדבוקה לי ללחיים התערבב עם צחנת התרנגולות שמקרקרות בחדר. הקריין ברדיו הסביר שהבומים שאנחנו שומעים אלה רעמים. אף אחד לא ידע כלום. הבומים לא היו רעמים, המסיכות לא היו תקפות והסמרטוט הרטוב לא יעיל נגד טילים מעיראק.

סדאם חוסיין (צילום: רויטרס)

תמיד בעת משבר וקטסטרופה, יש בחור רציני עם משקפיים שנראה אמין, ואנחנו נדרשים לציית לו. אז זה היה נחמן שי, היום משה בר סימן טוב. אני מיישם את ההוראות בקפידה, אבל יודע שיש סיכוי שהכל יסתבר כבולשיט אחד גדול. המסיכות, האלכוג'ל, הכפפות - אלה אביזרים שנועדו לתת אשליה שיש לנו שליטה על הקיום. אנחנו, בני ה־40, צייתנים עם סימני שאלה, מדריכים את הילדים וההורים שלנו להקשיב להוראות, אבל הספק מתחיל לקנן. מה לקנן? אצלי הוא כבר פתח יחידת דיור.

גדלנו בשנות ה־80 לצלילי ניק קרשואו, אדם ודיבור חדיש, והיינו משוכנעים שאנחנו שומעים מוזיקה מעולה. אנחנו מסתכלים על האיחוד של "זהו זה" ולא מאמינים שפעם הספיק לנו רק לשמוע את מוני מושונוב עושה קול גבוה, ולצחוק. אולי גם אברי וארז לא באמת היו שנונים, חדים ומהפכנים.

בדיעבד, הכל נראה חסר ערך: ההומור, ההסברים, הסמרטוט מתחת לדלת. וגם היום נראה שפרופ' איתמר גרוטו מתהלך עם פנס של מנתחים במערה של חוסר ודאות, אי־יכולת והיעדר מידע.

הערכים שגדלנו עליהם: להילחם על המדינה, להפגין נגד שחיתות, להתרעם כשאנחנו רואים עוולות - הפכו ללא רלוונטיים. כיום האומה רק רוצה לשטח עקומה. כמו היפנוזה לאומית. מבקשים מאיתנו לבהות באיזה גרף - המפלס של הכינרת או עקומת הנדבקים, או כל קו שירדים אותנו. ובזמן הזה אנשי מוסד קופצים על המצלמות כדי להתפאר שהם הביאו מסיכות וציוד מהר יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

התמהיל של חוסר מידע ושחצנות מוביל תמיד למקום אחד - לתהום. הילדים שלנו עדיין לא יודעים, וההורים מפוחדים מדי אבל יכולים לשער שבסוף זה ייגמר בדיווח בסוף מהדורת חדשות בעוד שנה וחצי, על כך ש"ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת מחדל הקורונה התכנסה גם היום ללא מסקנות אישיות. ברגע שיהיה משהו נחזור אליהם - אבל בינתיים אנחנו חוזרים אליכם, אסי ורותם, בשידור חי אל ההדחה הדרמטית - נו, מי לא שרד הפעם?".

כבר היינו שם: דור הביניים מתקשה להבין מה עושים במשבר השקרי הזה

כמו במלחמת המפרץ, גם כיום אני מיישם את ההנחיות בקפידה, אבל הפעם אני יודע שיש סיכוי שהכל יתברר כבולשיט אחד גדול