כך רומיה עמרני, שעלתה ארצה עם ציון שלה, ילד בן כמה ימים. בשנות ה־50 נאמר לה שנפטר, אבל איש לא הראה לה מעולם את גופתו או את חלקת הקבר שלו, ועדת כהן־קדמי בישרה לה בצער שאין לה מושג מה עלה בגורלו.
כך יונה שרעבי, שוועדת שלגי בישרה לה ב־1994 שצביה שלה נפטרה, ואפילו ידעה לנקוב בתאריך המדויק של הפטירה. ועדת כהן־קדמי מצאה שנים ארוכות אחר כך שצביה ככל הנראה לא מתה, ש"היא נמנית בין העלומים", ושיש "אפשרות ממשית" שנמסרה לאימוץ.
לפני כמה שנים אסף עו"ד יוסי גמליאל כמה מבני המשפחות של מי שגם אחרי ועדות החקירה נותרו תלויות באוויר, להליך משפטי אחרון מול מדינת ישראל ומול הסוכנות היהודית.
מגישי התביעה הזו, חשוב להדגיש, בחרו לא להתווכח עם ממצאי הוועדות השונות. אין להם, לפחות בתביעה הזו, שום טענה לשקר, לטיוח או להסתרה. יש להם טענה למדינה שלקחה את ילדם לטיפול או לאשפוז, ולא הצליחה מעולם לתת להם תשובה מוסמכת מה קרה לו.
בקשה אחת גדולה הייתה להם, לאנשים שבעי הימים הללו, שהולכים ומתמעטים: להתייצב מעל דוכן העדים, להביט בפניה של השופטת, לספר את סיפורם, ולהשמיע את כאבם. למה זה לא קרה, אתם שואלים? ובכן, עד כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, מצאו מולם בני המשפחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטת שהודיעה להם, פשוטו כמשמעו, שאין לה זמן בשבילם. היומן שלה מלא, התיקים שעל שולחנה נערמים, ואם יהיה לה פנאי כדי לשמוע אותם, זה לא יקרה בשנה הקרובה. שיחכו. והם, בלית ברירה, מחכים. מחכים ומזדקנים. מחכים ועוברים מן העולם, בזה אחר זה.
רומיה עמרני, תובעת מספר 6, הלכה לעולמה לפני כשנה. שושנה גברא, תובעת מספר 4, נפטרה לפני עשרה חודשים. בנימין עוזרי, תובע מספר 2, נפטר לפני חודשיים. בקצב הזה, ספק אם עד שתואיל השופטת למצוא זמן, יישאר עוד מישהו שיוכל לספר לה על אסונו.
ההליך המשפטי החל בתביעה שהוגשה בנובמבר 2018. 28 תובעים יוצגו בתביעה הזו על ידי עורכי הדין אביתר קציר, גיורא אבן צור ויוסי גמליאל (אם אחת הצטרפה במעלה הדרך). הם סיפרו את סיפורם של 12 ילדים שנעלמו, ושהמדינה לא ידעה לקבוע מה עלה בגורלם. שבעה מהתובעים הם הוריהם של אותם ילדים. האחרים הם בני משפחה נוספים.
המדינה, טענו עורכי הדין בשם המשפחות, היא שהייתה אחראית על מחנות העולים, ועל בתי החולים, ועל בתי התינוקות, ועל הארכיונים. היא שהייתה צריכה לספק הסבר לאן נעלמו הילדים והיכן הם היום, חיים או מתים. בזה אחר זה מפרטת התביעה את סיפוריהם של אותם ילדים, מתארת את מה שזוכרים ההורים, ואת מה שמצאו ועדות החקירה, וכיצד נשארו עם שאלות ותהיות. איש מהם לא ראה גופה. איש מהם לא הופנה אל חלקת קבר. איש מהם לא קיבל תשובות מוסמכות. כאילו בלעה אותם האדמה.
בפברואר 2019 קיבלה השופטת ארנה לוי את בקשת המדינה, מחקה את התביעה על הסף, ושלחה את ההורים הביתה. "אין די בטענה כללית, כי מדובר בילדים שנעלמו או נחטפו במסגרת אותה הפרשה, כדי להצדיק הגשת תובענה קבוצתית־קולקטיבית אחת לגבי כל אותם המקרים, אשר אירעו במקומות שונים ובנסיבות שונות, בהם היו מעורבים אנשים שונים", כתבה. "לא כל טענה משותפת למספר אנשים מצדיקה הגשת תביעה קולקטיבית".
ההורים, פסקה, "רשאים להגיש תביעות חדשות, נפרדות ופרטניות לערכאה המוסמכת". עבור רוב ההורים, ההחלטה הזו כמוה כהחלטה לנעול את שערי בית המשפט בפניהם. ספק גדול כמה מהם היו מוכנים לשכור בעצמם עורכי דין, ולהתייצב איש איש עם התיק שלו, איש איש עם עורך הדין שלו, איש איש עם שכר הטרחה שלו, ולפתוח בגיל 90, לבדם, במאבק משפטי עצמאי ובודד.
הקבוצה, החיבור עם האחרים - ולפני הכל, ההבנה שמדובר באירוע אחד גדול שמאחד את כולם, ולא בתביעה פרטית של אנשים בודדים, שכל אחד מהם מתמודד לבדו עם גזירה פרטית שנגזרה עליו, במנותק מאסונם של האחרים - היא שהדביקה אותם יחדיו, והניעה אותם לפעול.
עורכי הדין קציר, אבן צור וגמליאל הבינו שהניצחון הטכני הזה של המדינה, שאפילו לא נדרשה להגיב לטענות הורי תימן לגופן, כמוהו כקבורה רשמית של הפרשה הזו. התביעה של ההורים, כתבו בערעור שהגישו לבית המשפט העליון, "מהווה מסה ראייתית ייחודית של עדויות שלובות זו בזו... שום בירור משפטי לא יהיה שלם בלי עדותם".
פסק הדין שחיבר שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון (לצדו בהרכב ישבו השופטים ניל הנדל ועופר גרוסקופף), היה במובן הזה טקסט חשוב ורגיש, של שופט שניכר שהוא חש את עומק הפרשה, את עומק הכאב, ואת עומק משמעות ההחלטה של בית המשפט המחוזי.
אלרון פתח והזכיר כי הילדים המדוברים הם חלק מקבוצה של 56 ילדים, שגם עם תום עבודתן של שלוש ועדות, נותרו בגדר "עלומים". בדרכו לקבל את ערעורן של בני המשפחות, הסביר השופט אלרון למה חשוב כל כך לאפשר להורים להתאגד יחדיו לתביעה אחת, ולמה אסור להפריד ביניהם.
"11 האירועים המתוארים בכתב התביעה מגוללים מסכת אחת (ולמעשה רק את חלקה הקטן) של פרשה קשה וכואבת בתולדות מדינת ישראל", כתב, "פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בראשית ימי המדינה, בתקופת עלייתם ארצה וקליטתם בה. עיון בנסיבות המתוארות באשר לעניינו הפרטני של כל אחד מילדי המערערים, כפי שנטענו על ידיהם וכפי שמצאו ביטוי בהחלטות ועדת קדמי, המצוטטות בכתב התביעה - מעלה כי המערערים כולם טוענים לזכות לסעד בשל סדרה אחת של מעשים, שאף אם לא התרחשו באותו מקום או על ידי אותם אנשים, יש בהחלט קווי דמיון ביניהם".
אלרון נזהר שלא להביע עמדה באשר לסיכוייה של התביעה, אבל עם זאת, הסביר ש"עיון בכתב התביעה לבדו מעלה כי מעשיהם ומחדליהם הנטענים של פקידי המשיבות; המידע שעל פי הנטען נמסר להורי הילדים שנעלמו במפתיע; ובעיקר - היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות - מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות...".
"פיצול התביעות", המשיך, "מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים. יש להניח כי העלויות של ניהול תביעות פרטניות של כל משפחה ומשפחה בנפרד, נגד המשיבות, הן רבות. לנוכח זאת, כמו גם לנוכח העובדה שכפי הנטען לפנינו בדיון בעל פה, בין המערערים ישנם שבעה הורים המצויים כיום בעשור התשיעי לחייהם, יש חשש בלתי מבוטל כי לוּ אכן יידרשו המערערים לפתוח מחדש בהליכים נפרדים - הם יימנעו מלעשות כן".
מעט לפני שסיים היה חשוב לאלרון להוסיף עוד הערה לשופטת בית המשפט המחוזי, שאליה החזיר את התיק. "מן הראוי לזרז את ההליכים המקדמיים בתיק, כך שהוריהם הבאים בימים של הילדים 'העלומים' יקדימו לעלות על דוכן העדים וימסרו את גרסתם לאירועים בדעה צלולה. לעדויות אלו יש כמובן ערך ראייתי מן המעלה הראשונה, אך לא פחות מכך, נודעת להן חשיבות רבה, הן מן ההיבט הציבורי, הן מן ההיבט התיעודי וההיסטורי".
אלרון, הנדל וגרוסקופף החזירו, כאמור, את התיק לבית המשפט המחוזי, בצירוף 20 אלף שקל שחייבו את המדינה לשלם למשפחות, אלא שכאן, מתברר, רק החלה הסאגה.
זמן קצר אחרי פסק הדין הזה, וכהמשך ישיר לרוח הגבית שקיבלו מהעליון, מיהרו עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור אל השופטת ארנה לוי, וביקשו, נוכח הגילים המתקדמים של ההורים, לגבות מהר ככל האפשר עדות מוקדמת.
"נוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ונוכח גילם המופלג של העדים", כתבו, הרי שזו "...ההזדמנות האחרונה שיכול ותינתן לעדים אלה... להעיד מכלי ראשון על שארע להם אישית". כבר בשלב הזה היה ברור שהזמן לוחץ. שרשימת ההורים, לדאבון הלב, הולכת ומצטמצמת.
רומיה עמרני, שביקשה לדעת מה עלה בגורלו של ציון שלה, הלכה לעולמה אחרי שחצתה את גיל 100. שושנה גברא, שחיפשה תשובות בכל מה שקשור לבנה שלה, הלכה לעולמה שלושה חודשים אחריה. "לדאבון הלב", כתבו עורכי הדין לשופטת לוי, "את עדותה על שאירע לה, כבר לא נזכה לשמוע".
במרץ, אך לפני שלושה וחצי חודשים, היממה השופטת ארנה לוי את בני המשפחות בפסיקתה. אין לי זמן לשמוע את ההורים, פסקה, וגם העלתה רעיון מקורי. "עקב יומנו העמוס של מותב זה, והיעדר אפשרות לשמוע העדים במועדים קרובים... העדות המוקדמת תיגבה בידי עורך דין המשמש עוזר משפטי בבית משפט זה".
עורכי הדין ובני המשפחות לא ידעו מאיפה נפלה עליהם ההחלטה הזו. ההורים המבוגרים חיכו לרגע שבו יוכלו לפרוש את סיפורם בפני בית המשפט, השעון מתקתק, הזמן עובר, והשופטת העסוקה, כאילו לא קראה את דבריו של בית המשפט העליון, מציעה להם לספר את סיפורם לעוזר שלה, שיעביר לה את רשמיו?
בלית ברירה נאלצו עורכי הדין של בני המשפחות למהר שוב ולהגיש בקשת רשות ערעור לעליון. "החלטת בית המשפט שלא לשמוע בעצמו איש מהמבקשים נוגדת את הדין ואת הנורמה המחייבת, אך נעדר ממנה גם הממד האנושי המתחייב", כתבו והוסיפו: "המבקשים חפצים להשמיע את דבריהם אל מול מי שיכריע בדינם, ולא אל מול מי שהינו בגדר 'תחנת ממסר', העלולה לטשטש את אותות האמת ואינה יכולה להעבירם כמות שהם למי שאמור לשקול אותם".
לפני שבועיים פרסמה השופטת את החלטתה. "אשר לגביית העדות המוקדמת", המשיכה בקו הקודם, "...יומנו של מותב זה עמוס מאוד בתיקים רבים, חלק גדול מהם עוסק בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, כאשר תובעים ונפגעים רבים ממתינים לשמיעת הראיות בעניינם ולסיום הטיפול בתביעתם. לא קיימת אפשרות למותב זה לשמוע העדים המבוקשים בחודשים הקרובים". לשופטת לוי הייתה שוב הצעה. או שעדויות ההורים יישמעו על ידי מגשר או על ידי שופט בדימוס, או, כפי שהציעה קודם, יהיה זה העוזר המשפטי שלה.
עורכי הדין, שסברו שאין דרך לנהל ברצינות תיק שכזה, כשהשופטת לא מסתכלת בעיניהם של העדים הזקנים ושומעת את סיפוריהם, החליטו לנסות לברר עם כבודה כמה זמן יצטרכו לחכות כדי שתתפנה לשמוע את עדויות ההורים, ומתי בכל זאת תוכל לשמוע אותם. על הדרך הזכירו לה את הערתו של השופט גרוסקופף על "רגישות העדויות בהן עסקינן". עוד באותו יום הגיעה תשובת השופטת: "המחצית השנייה של חודש יוני 2021".
לפני חודשיים הלך לעולמו תובע מספר 2 בתיק, בנימין עוזרי, אבא של הילד אברהם, כשהוא בן 93. ההורה האחרון, נכון לעכשיו, שלא הצליח לחכות עד שיתפנה לשופטת מקום ביומן.
תגובת הרשות השופטת: "מדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשנת 2018 לגבי אירועים שאירעו בשנים 1949 –1950 לערך. כתב התביעה הוגש תחילה באופן שגוי ורק לפני ימים ספורים, ביום 7.7.20, ולאחר שערעור התובעים לגבי אופן סיווג תביעתם נדחה בבית המשפט העליון, הוגש כתב תביעה תקין ושולמה אגרה בהתאם להוראות הדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב נדרש לדון בתיקים רבים ולתת סעדים לאזרחים הפונים אליו מידי יום. העומס העצום המוטל על שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב בכלל, ועל שופטים הדנים בתביעות נזיקין בפרט, הוא כבד מאד, כאשר בהקשר זה יש לזכור כי כמעט שנתיים לא מונו שופטים חדשים למערכת בתי המשפט, גם לא במקום שופטים רבים שפרשו.
"השופטת ארנה לוי מבית המשפט המחוזי בתל אביב דנה במאות תיקים מורכבים וקשים של נפגעי גוף המבקשים לקבל סעדים באופן הדחוף ביותר בגין נזקי גוף שנגרמו להם. מדובר בתובעים רבים הסובלים מנזקי גוף כבדים וקשים, רבים מהם חולים במצב קשה ומשותקים, אשר ממתינים לבירור תביעתם כדי להתקיים ולהשתקם.
"בית המשפט פועל כל העת לאזן בין תובעים המבקשים את יומם במגבלות העומס המוטל עליו וכך נהגה גם השופטת לוי. השופטת לוי נהגה ברגישות רבה בתיק דנן ואף פעלה לפנים משורת הדין בתיק, כאשר נעתרה לבקשת התובעים לשמיעת עדות מוקדמת באופן חריג ויוצא דופן עוד טרם תשלום אגרה כדין על ידי התובעים ולפני הגשת כתב תביעה העומד בהוראות הדין וכן כאשר נעתרה לבקשת התובעים לפטור אותם מהגשת תצהירי עדות ראשית. בינואר 2020 מספר תובעים בתביעה דנן פנו בבקשה לגביית עדות מוקדמת בשל גילם. גביית עדות מוקדמת לפני גורם אחר, שיכול להיות גם שופט בדימוס או עורך דין, היא הליך שנועד בדיוק למקרים בהם יומנו של בית המשפט לא מאפשר לו לשמוע בעצמו עד, שיש לשמעו באופן דחוף. הליך מסוג זה נעשה במקרים דומים וזהו הפתרון שניתן בחוק. הפתרון שהוצע מיד על ידי השופטת לוי, שאף אושר על ידי בית המשפט העליון, היה הפתרון המיטבי, המידי והיעיל ביותר שניתן להציע במקרה זה והתובעים יכלו להעיד עדות מוקדמת מיד לאחר קבלת ההחלטה, עוד בראשית חודש מרס 2020, אך בחרו לא לעשות כן עד היום.
"העובדה שההליך המדובר זוכה לסיקור תקשורתי לא יכולה להוות שיקול לקיצור הליכים בתיק זה והעדפתו על חשבון תיקים אחרים באופן שיביא בהכרח לפגיעה בבעלי דין אחרים, לרבות נכים קשים ופגועי נפש, אשר חלקם אף הגיש תביעתם מספר שנים לפני התובעים דנן. סיקור תקשורתי לא יכול להוות הצדקה להפליה וחוסר שוויון בין תיקים. אין סיבה להעדיף בירור תביעה זו על בירור תביעת משפחה אשר ילדה נותר נכה קשה לאחר פגיעה בתאונה, כאשר המשפחה ממתינה לקבל סכום הפיצויים על מנת לשקם הילד, או תביעת משפחה של אישה החולה בסרטן ותוחלת חייה לא ארוכה, אשר ממתינה לברר תביעתה נגד מוסדות רפואיים, אשר, לטענתה, התרשלו בגילוי מחלתה, ועוד מאות תיקים מסוג זה, כאמור. בסופו של יום טענה לאטימות ביחס לתיק אחד היא כשלעצמה אטימות ביחס לתיקים אחרים וביחס לתובעים רבים אחרים אשר עניינם לא מפורסם בתקשורת".
התרעות פיקוד העורף