קולניותם של קומץ מפגינים מחטיאה את מטרת ההפגנה

במקרים רבים מדי קולניותם של קומץ מפגינים מחטיאה ומשבשת את מטרתה של ההפגנה, ומקרי האלימות שמחריפים מזיקים לדימוי ולתמיכה הציבורית בה. מובן וברור הוא שהזכות להפגין ולמחות איננה כהענקת היתר לאלימות ולתוקפנות מילולית ופיזית, ועל כולנו לגנות תופעות כגון אלה.

אווירה סוערת ותוססת משמשת כר נוח לצמיחתם של שוליים אלימים, שלעתים חשים כי על כתפיהם מוטלת המשימה להציל את עם ישראל ולגאול אותו מייסוריו ומקשייו. כתוצאה מכך, בודדים או קבוצות קטנות חושבים כי עליהם ליטול את החוק לידיהם, מכיוון שאין זולתם מי שיעשה זאת. במקביל, האווירה ברחוב, ברשתות החברתיות ובחלק מכלי התקשורת סוערת ומקצינה, וכוללת אמירות קשות המבטאות זעם, תסכול, אכזבה וכמיהה לשינוי, גם לשינוי פוליטי.

דרישות פוליטיות הן בהחלט לגיטימיות, אך איני מתכוון לעסוק בהן, אף על פי שהמחאה המתרחשת בשבועות האחרונים משלבת זעם על התנהלות המדינה במשבר הקורונה יחד עם פוליטיקה, ומתקשה להפריד ביניהם. חוסר שביעות הרצון, בלשון המעטה, מהניהול הכושל של המשבר בהחלט מצדיק מחאה - גם אם היא רעשנית.

ועל רקע המחאה, אין ספק שרמת האיום על ראש הממשלה בנימין נתניהו ועל ובני משפחתו עלתה, ויהיו שיאמרו שלא מעט באשמתם. השב"כ כמובן מודע ומוכן לכל איום, אולם חייבים לזכור שלא יכולה להיות אבטחה פיזית הרמטית לחלוטין. מי שזומם לפגוע באישיות בכירה ימצא תמיד את הסדק באבטחה שיאפשר לו לפעול.

ההשוואות שרבים עושים עכשיו לאווירת ההסתה שהתקיימה בארץ ערב הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מטעה. הרקע אז היה מדיני־משיחי, ואילו בימים אלו הדגש הוא על קשיים כלכליים וחוסר ניהול מסודר של המשבר. אך אל נטעה, זעמו של רעב או של אדם המאוכזב מראש הממשלה מסיבות אחרות אינו פחות מסוכן, ועלינו להתייחס לכך באופן רציני ומעמיק.

עיסוק גלוי בסוגיה זו הוא חשוב, הן לתודעה הציבורית והן לצורך הרתעה. תהיה דעתו הפוליטית של כל אחד מאיתנו אשר תהיה - אסור שנאפשר לה לגלוש לפסים של אלימות. זוהי חובתנו המוסרית, והיא לא פוגעת בזכות הבסיסית שלנו למחות.