את יומו האחרון פתח בנועם. השעה הייתה שבע כשפקח עיניים ואמר לאישה שאיתו: "את יודעת, אני מרגיש טוב, זמן רב לא הרגשתי כל כך טוב. בלילה בלעתי כמות כפולה משיקוי השינה שלי, שמתי לב שזה עושה לי טוב". היא חייכה והשיבה: "כן, ראיתי את זה עוד כשהיינו בנורווגיה, כשהיית מתפרק לעתים קרובות יותר...אבל לא רק התרופה מיטיבה איתך. זאת גם השינה העמוקה. המנוחה המוחלטת". והוא, פולמוסן מרהיב, נכנע הפעם ללא תנאי: "כן, בטוח שכן". 12 שעות אחר כך דוקרן קרח בשליחותו של יוסיף סטלין רוצץ את גולגולתו. כעבור יממה, ב־21 באוגוסט 1940, בדיוק לפני 80 שנה ושבוע, מת לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי בבית חולים במקסיקו סיטי. את 20 שנות המאסר שנגזרו עליו נשא הרוצח עד יומן האחרון.
הילת הזוהר העולמית חשפה את טרוצקי הרבה לפני סטלין. הגאורגי לא ישכח את זה ליהודי. גם לא את אמונתו המתנשאת, הבלתי מעורערת, שהגאורגים בורים פרובינציאליים. כיוסיף ויסריונוביץ', חלק גם לב דוידוביץ' כבוד לטרור. "חייבים להפסיק את הברברת הקתולית־קוויקרית על קדושת חיי אדם", אמר פעם. במלחמת האזרחים החרים תוצרת חקלאית לטובת המדינה וגרם למות המוני כפריים. אידיאולוגית היה קיצוני מסטלין. זה הסתפק ב"סוציאליזם בארץ אחת", טרוצקי הטיף למהפכה עולמית מתמדת, מתמשכת. הפער הזה ידביק על ה"טרוצקיזם" את תווית הבגידה.
הפרשנות למרקס הייתה רק סיפור הכיסוי, התירוץ האידיאולוגי. "טרוצקי וסטלין", מאבחן סבאג מונטיפיורי, "היו שני אנשים יהירים, שהכתירו את עצמם למשיחים מרקסיסטיים, שני מנהלנים מופלאים. משליטי מרות רצחניים, יוצאי דופן גמורים". ייתכן שיחסו של סטלין לטרוצקי הגדיר את שנאתו ליהדות וליהודים. ברור שתנאים של חיבה לא היו שם מבראשית.
"ישבתי ליד השולחן לצד הסמובר בדירתו של סקובלב (מראשי המנשביקים - מ"ח), בבירה העתיקה של הקיסרות ההבסבורגית", כתב טרוצקי שהתגורר אז בווינה, "כאשר נפתחה לפתע הדלת בדפיקה ולחדר נכנס גבר לא מוכר. הוא היה נמוך קומה, רזה, עור פניו החום־אפרפר היה מכוסה בחטטים, לא ראיתי בעיניו ולו שמץ של ידידות. הוא נעצר ליד הסמובר והכין לעצמו כוס תה. אחר כך עזב את המקום ללא אומר. הוא הותיר בי רושם מדכא מאוד אך ייחודי בהחלט". בעיקר נרתע טרוצקי מאותן עיניים צהובות "שהבזיקו ברשעותן". גם סטלין לא הרעיף אחווה על טרוצקי וכינה אותו: "אלוף מזויף ורעשני בעל שרירים מדומים". את דעתו עליו לא ישנה לעולם. כך, באותו סמובר רוסי, התחילה לרתוח שנאת הנצח.
טוב שם משמן טוב
אחרי שמהפכת 1905 הסתיימה בפיאסקו, הוגלה לב דוידוביץ' לכל חייו. הוא עבר בשווייץ, גורש מצרפת ונחת בניו יורק. מנהטן של ראשית המאה ה־20 הייתה שטופת מהגרים. מיעוטים בנו את מולדתם החדשה, נוודים התכרבלו בחירות שהציע העולם החדש. הטורקים והארמנים שלטו על החלק המזרחי, מרחוב 26 עד 34. עוד לפני שמישהו ידע לבטא "שאשליק", אפף העשן את השדרה הרביעית. היוונים כבשו את השדרה התשיעית, וספרד הקטנה התמקמה ברחוב Cherry. אבל את הטאפאס המשובחים בעיר הגישו ב"מלון האמריקני" ברחוב 14. ברחוב 58 הציעה "מיאקו" היפנית דגים מאודים עם אורז שהצטיינו כמו הקארי של "פונדק ציילון־הודו". הבוהמה היידישאית העדיפה את בתי הקפה שעל שדרות התזזית. אומנים, שחקנים, מוזיקאים ישבו בחצרות ולגמו קפה באווירה של אירופה הדקדנטית. למי שהתגעגעו לקרפלך כשרים הייתה רק כתובת אחת. קראו לה "טרוצקי'ס".
"במשפחתי מאמינים כי בגללנו אימץ לב ברונשטיין את השם 'טרוצקי'", אמר לי ד"ר דניאל טרוצקי, מנהל חדר המיון בבית חולים שמיר (אסף הרופא). כדי לשמוע את הסיפור משורשיו הפנה אותי טרוצקי, בוגר שייטת 13, לאביו. ד"ר ארתור טרוצקי הוא מטפל אונליין בהתמכרויות ובהפרעות אכילה, חי במצפה שלם באזור ים המלח ונושא הזיכרון המשפחתי. העלילה מתחילה, לדבריו, בסביבות 1865, השנה שבה נולד היימן (או הרמן) טרוצקי באוגוסטאו שבפולין. כשהיה בן 34 פחות או יותר הגיע לאנגליה, קיבל ויזה של חייט והמשיך לאמריקה. לאחר שהות בניו יורק, התמקם בניו ברדפורד שבמסצ'וסטס, התחבר לבתי המלאכה לצמר והתחיל למכור גרביים. אשתו אידה בישלה לשכנים, והתורים ליד הכיריים שלה התארכו והלכו. מספרים שאנשים היו מוכנים להרוג למען מרק העוף שלה. היימן קלט מה הוא רואה, ובשובם לניו יורק החליט לפתוח מסעדה.
"טרוצקי'ס" שב־Broadway Center Hotel הייתה אז מהמסעדות הכשרות הבודדות בניו יורק. די מהר היה המקום למוסד. בריתות, טקסי בר מצווה, חופות, הקהילה התרגלה ששמחה - רק ב"טרוצקי'ס". בין השוחרים לכשר היה האתאיסט שטען כי היהודים מעניינים אותו כמו הבולגרים בערך. ב"טרוצקי'ס", הרגיש, מאפשרים לו להסתדר עם 15 דולר לשבוע שהשתכר בעיתון הרוסי "נובי מיר". היימן טרוצקי, שיוריש עשרות אלפי דולרים למוסדות צדקה יהודיים, נהג להעניק תמורה הוגנת לאורחיו. כשסר לעתים לפונדק בגריניץ' ווילג', דאג הסוציאליסט להצהיר שב"טרוצקי'ס" נדיבים יותר. משלמים אותו דבר אך מקבלים יותר אוכל. למאזיניו לא הותיר ברירה אלא לכנותו "טרוצקי".
הקרב על הירושה
בפברואר 1917 ויתר ניקולאי השני על כיסאו, המהפכה פרצה, והגולה חש לרוסיה. מצויד במסמכים שסיפק לו היימן טרוצקי עם שמו החדש הגיע להאליפקס שבקנדה, והושלך למאסר, "הרוסים לא רצו לתת לו לחזור והקנדים שיתפו איתם פעולה", מדווח לנו ד"ר ארתור מפי דודתו. רק כעבור חודש שוחרר לדרכו. ב־4.5.1917 שב למולדת וסנוור את סנקט פטרבורג, שנקראה פטרוגרד. מדי ערב נישא על כתפי הקהל לבמה, נאם לפני אולם מפוצץ ב"סירק מודרן" (הקרקס המודרני). סטלין לא היה בין המריעים, וטרוצקי תדלק את עוינותם. את 60 המאמרים שכתב הגאורגי במרוצת 1917 כינה: "מסמכים משמימים על אירועים מבריקים... כתובים בשפת הדרשות של הסמינר לכמרים בטיפליס" (שבו התחנך סטלין בנעוריו - מ"ח). את האיש עצמו כינה: "ג'ינגס חאן עם טלפון".
אבל ב־30 באוגוסט 1918 נראה היה שההיסטוריה עומדת להכריז על מנצח במסע המשטמה. היהודייה פניה קפלן כיוונה אקדח אל לנין, שעזב אסיפת פועלים, ולחצה. פגיעה קטלנית הייתה אמורה להזניק את טרוצקי להנהגה במקום לנין. סטלין, אז עדיין בספסלים האחוריים של הרבולוציה, עמד להסתפק באבק טרוצקיסטי. אבל קפלן לא חיסלה את לנין אלא שיבשה אותו. הפציעה גרמה סדרת אירועים מוחיים שאחד מהם ימית אותו. את השנים עד אז ניצל סטלין למהלכים שיובילו אותו למנהיגות. ליטש את הלהט שלו ומיקד את הפרנויה, את מקורביו הציב בצמתים קריטיים של המפלגה. כשטרוצקי הבריק על הבמות, יוסיף ויסריונוביץ' ירד לשטח וחרש את הסניפים (הבולשביקים). זה היה מחזה שחזר על עצמו בכל כינוס שבו השתתפו השניים. טרוצקי, בלהביור פיו, מבעיר את ההמונים, מפטם את כרסם בינה מרקסיסטית. אחריו עולה סטלין לסוג של נטי-קליימקס מחושב להפליא. דקות של דציבלים מתונים, של מילים פשוטות, של שיחה מלב אל לב שמצליחה לשנע אליו את המהפכנים.
לנין, היחיד מכולם, הבחין שסטלין צומח להיות יורשו הוודאי. לכן הכתיב בחשאי צוואה ובה דרש להדיח אותו מכס מזכיר המפלגה. אבל אירוע מוחי, כאמור, הכריע את לנין ב־24.1.1924. נגד רצון משפחתו ניצח סטלין על האלהתו. כקדוש אורתודוקסי, הונצח בחניטה במוזוליאום בכיכר האדומה. כשנפתחה צוואת לנין, איש לא חלם להדיח את סטלין. טרוצקי, לעומתו, איחד נגדו את כולם. אם הצליח לעורר בקרב חבריו רגש כלשהו, היה זה בעיקר של נחיתות אינטלקטואלית. "איננו יכולים להיות כולנו גאונים", הטיח בו ויאצ'יסלב מולוטוב, מזכיר המפלגה לפני סטלין. טרוצקי המבריק, השנון, הכריזמטי, הובס בקלות וגורש לגלות. אבל ייתכן שיצא אל גורלו בהקלה מסוימת. "באחד הלילות ברכבת שהובילה אותנו לגלות באלמה־אטה (כיום העיר הגדולה בקזחסטן - מ"ח) נדדה השינה שלנו", כתבה אשתו השנייה, נטליה סדובה, "התחלנו לדבר על השבועות הסוערים לאחרונה במוסקבה, אני זוכרת שלב דוידוביץ' אמר לי: 'יותר טוב ככה (בגלות), איני רוצה למות במיטה בקרמלין". כעבור שנה גורש סופית מהמולדת הסוציאליסטית.
יום לאחר שביקש לראות את טרוצקי צלצל אליו מזכירו. "מר סימנון? מר טרוצקי יקבל אותך מחר בארבע. עליי לומר לך כבר עתה שמר טרוצקי, שהצהרותיו סולפו לעתים קרובות מדי, מבקש לקבל את שאלותיך מראש בכתב והוא ישיב עליהן בכתב". הראיון שתרגם מצרפתית ראובן מירן ומופיע בספר "טרוצקי על מות בנו" (הוצאת נהר) משדר מועקת מצור פיוטי ושלווה מיוסרת. מרפסת שמתרוממת מעל גן, מעל ים, אסיה באופק הקרוב, אירופה ברחוק, ובמרכז דייר חנוק בגיהינום רב־הוד. וסימנון, בוראו של "המפקח מגרה", יודע לזהות גיהינום. "תריסי הרפרפות מוגפים... הנה אדם מאחורי סורג, טוניקת השוטרים הטורקית שלו פתוחה על חולצה לבנה. שוטר אחר יוצא לבוש אזרחית".
המרואיין מהנהן בראשו. את הערב מבלה הסופר ב"לה רז'אנס" של קונסטנטינופול. "המסעדה האלגנטית שבה יקבלו את פניכם נשות האריסטוקרטיה הרוסית", נאמר בפרסומת. אלף גולים רוסים בעיר, וכשהשמש שוקעת על צריחי המסגדים וכשצפים הכיסופים לפירושקי ולבלליקות, כולם באים ל"לה רז'אנס". רק טרוצקי אחד מגיף על עצמו את תריסי הברזל ושוקע בתנומה נואשת.
הרומן המקסיקני שלי
זמן מה לאחר ההתוועדות עם סימנון מזמין אותו ראש הממשלה אדואר דלאדייה לצרפת. לפני שטרוצקי נפרד מקונסטנטינופול, אין הוא שוכח לעבור אצל חברו היהודי ז'וזף ששון ולהפקיד בידיו את רהיטיו. כשכפות הדוב הרוסי על צווארה, נכנעת צרפת ואינה מתירה ללב דוידוביץ' ולנטליה לחיות בפריז. הם מרחיקים ל"רסיסי ים", וילה על חוף האוקיינוס האטלנטי. הגלים ליחכו את גנם, ריח המלח חדר את וילונותיהם. אבל שמונת השומרים ששוטטו במתחם הזכירו שזה עדיין כלא, לא כפר נופש. מטעמי ביטחון נאסר על הדיירים להעסיק עוזרת קבועה. מי שהיה קומיסר המלחמה הבולשביקי נאלץ להדיח כלים במו ידיו. אבל גם מהג'וב הזה הוא מודח. "אבא מתעקש לשטוף בשיטה מדעית, וזה זולל המון זמן", מתלונן לב, בנם, שחי איתם אצל אמו נטליה. חולפות שנתיים, וטרוצקי חש ששוב אינו רצוי בצרפת. הוא מגולגל לנורווגיה ומתמקם ליד אוסלו. עוד שנתיים, ומוסקבה שוב מבעירה את האדמה תחת כפות רגליו. גוזרים עליו מעצר בית ונפתח דיון: לאן הלאה?
האם ידע בעלה על הסיפור שלה עם טרוצקי? ייתכן שריברה - כמו נטליה סדובה - בחר לא לדעת. ב"טרוצקי", סדרת הערוץ הראשון ברוסיה, נראה ריברה מעשן סיגר בחצר, כשמעבר לתריס המוגף מאחוריו מתיישבת אשתו על מהפכן מוטל פרקדן. כדי לתאר את הבגידה, אולי גם להצדיק אותה, חמס טרוצקי מהמקסיקני גם את עבודותיו: "בדומה לדקלים בציורי הנוף של דייגו ריברה חתרה האהבה לעבר אור השמש מתחת לסלעים הכבדים ביותר. זוגות נוצרו והתחברו בגלות". סיפור אחר שהתחיל באפלה וחתר אל השמש התחולל אז בפריז. סילביה אגלוף הייתה פעילה קומוניסטית שבאה מניו יורק לכינוס היסוד של האינטרנציונל הרביעי. במסדרונות פגשה את מי שהציג את עצמו כז'אק מונאר, בלגי עשיר וצעיר ממנה בכמה שנים טובות. אלא שלמונאר לא קראו מונאר, הוא לא היה בלגי, לא היה עשיר ולא דבק באגלוף משום שברק האהבה פגע בו. שמו האמיתי של מונאר היה רמון מרקדר, ספרדי, חבר בתא מחתרת של הנ.ק.וו.ד, השירות החשאי הסובייטי. באמצעות אגלוף המקורבת לטרוצקי זמם להתקרב אליו כשיזמין אותה למקסיקו.
"ג'קסון", זה שמו עתה, יוצא מעורו להתחבב על השומרים אנשי "הוועד האמריקאי למען טרוצקי". הוא מרעיף עליהם טובות קטנות, מסיע אותם לאן שהם צריכים. ואינו מפגין שום להט מחשיד להתקרב אל המטרה. ב־24 במאי 1940 חוליית חיסול מקומית של אוהדי סטלין מסתערת על הבית בשכונת קויואקן. התוקפים מרססים באמוק ופוצעים את הנכד, שחדרו סמוך לחדר העבודה של סבו. סווה, עכשיו אסטבן, חזר לגור עם סבו לאחר שאמו זינאידה התאבדה כשעברה טיפול רפואי בברלין. הזוג טרוצקי ניצל בנס, אך מפקד המשטרה חושד שהגולה ביים את ההתנקשות: "איך ייתכן שאני רואה 300 פגיעות כדורים ואיש (מלבד אסטבן) לא נפצע?". מציעים להעמיד שומר ליד חלונו, אך טרוצקי מתנגד. זה יעלה את ההוצאות ולא יפתור דבר. הוא מקבל במתנה אפוד חסין כדורים אך מוסר אותו למאבטח בעמדה הכי מסוכנת. האם שנים של בריחה ומסתור התישו אותו? ואולי ציפה לרוצח שיגאל אותו מחיים שתכליתם רק הגנה על החיים. מתקינים מערכת ביטחון חדשה. הבית הופך למבצר, ורק אדם אחד יודע שיהיה זה מבצר קלפים. "בפעם הבאה ישתמשו הרוסים בשיטה אחרת", קובע "ג'קסון", האיש שיחסל את פרקליטה הנמלץ של המהפכה.
זעקה מטלטלת
בבוקר היום שבו ייפצע פצעי מוות, הדף לב דוידוביץ' את תריסי הפלדה וחשף את זקנקנו לעולם. "את רואה", אמר לנטליה, "גם הלילה הם לא הרגו אותנו, ואת עדיין לא מרוצה". כתמיד הדפה, והוא ענה: "כן, קיבלנו רק אורכה, נטשה". היא הייתה אשתו השנייה לאחר היהודייה אלכסנדרה סוקולובסקיה. הם נפגשו בפריז כשלמדה בסורבון. זיכרונותיה, "איך זה קרה", שהותקנו בארכיון הכותבים המרקסיסטים באינטרנט ב־2001, התפרסמו לראשונה ב־1941 אך נכתבו שלושה חודשים אחרי אותו בוקר בקויואקן.
ב־7:15, בצעד החלטי לקראת יום "עבודה טובה", הסתער טרוצקי על כלובי הארנבים והתרנגולות. "הטיפול בבעלי החיים הרגיע אותו, הסיח את דעתו אך גם התיש אותו", מספרת נטליה, "והוא היה צריך לשמור כוחות למלאכת הכתיבה". אחרי ארוחת הבוקר הבטיח לה שהוא במיטבו, שהוא עומד להקליט מאמר על גיוס החובה בארצות הברית. באחת בצהריים בא לראותו עורך הדין שייצג אותו בפרשת התקיפה ב־24 במאי. הוא התפנה לכתוב תגובה לעיתון "אל פופולאר" שתקף אותו בעניין. "אתפוס יוזמה ואאשים אותם בהשמצה חצופה", הבטיח לאשתו. לאחר סייסטה קצרה ראתה אותו שוחה במסמכי תביעתו נגד העיתון: "עדיין נראה טוב ואני התעודדתי. לאחרונה התלונן על חולשה, אבל היום הזה נראה כראשית התאוששותו". כל כמה דקות פתחה בחשאי את דלתו וגילתה אותו בתנוחתו הטבעית - רכון על שולחנו וכותב. עד 17:00 הספיק לחבר 50 דפים קטנים שחשפו את עוולות סטלין. אז התפנה לתה בחברת אשתו. כעבור 20 דקות יצאה למרפסת וראתה אותו מאכיל שוב את ארנביו. לידו עמדה דמות לא מוכרת. רק כשהסיר את כובעו וקרב למרפסת זיהתה את "ג'קסון".
טרוצקי סגר בקפידה את כלובי הארנבים, ניער את חולצתו הכחולה והסיר את הכפפות ששמרו על אצבעות כתיבתו. כש"ג'קסון" ונטליה מלווים אותו התחיל לצעוד חרישי אל הבית. לאחר שסגרו מאחוריהם את הדלת, נכנסה נטליה לחדר הסמוך. "כעבור שלוש דקות, אולי ארבע, שמעתי זעקה שטלטלה את נשמתי. בלי לדעת את קולו של מי אני שומעת, רצתי לכיוון שממנו עלתה הזעקה. מצאתי את לב דוידוביץ' נשען על משקוף הדלת שבין חדר האוכל למטבח. פניו היו שטופות דם. ידיו היו תלויות לצדי גופו, מעיניו התעופפו המשקפיים, ומבט כחול עמוק נשקף מהן. שאגתי: 'מה קרה? מה קרה?'. נופפתי בזרועותיי לעברו, אבל הוא לא מיד ענה. המחשבות התרוצצו בראשי. אולי משהו נפל מהתקרה ששיפצנו? ואז בקור רוח, ללא מרירות או כעס, אמר: 'ג'קסון'. זה נשמע כאילו ביקש להגיד לי: 'הנה זה קרה'. פסענו כמה צעדים, וכשאני אוחזת בו צנח על השטיחון וסינן לפתע: 'נטשה, אני אוהב אותך' ואני כרעתי אליו, בזהירות הנחתי כרית תחת ראשו השבור, הצמדתי קרח לפצע ובצמר גפן ניקיתי את הדם מפניו".
ומה עם היורשים?
שני בניו מנישואיו השניים של טרוצקי - לב וסרגיי סדוב - חוסלו ב־1938 בידי סוכנים של סטלין. בתו של סרגיי - יוליה אקסלרוד - עלתה לישראל ב־1979. בנה דוד (ואדים) אקסלרוד היה בתנועת כהנא חי. שלא כבולשביקים אחרים שחוסלו בטיהורים, לא נוקה שמו של טרוצקי בימי הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב. רק ב־2001, בהחלטת בית משפט, נגאל שמו. נטליה סדובה, שמתה לפני 58 שנים, גידלה את נכדו. אסטבן וולקוב בן 94 ומנהל את המוזיאון לזכר סבו בבית שבו נרצח ובחצרו הוא קבור. לאסטבן יש ארבע בנות. בתו נורה עברה לארצות הברית ומנהלת את המכון הלאומי למניעת שימוש בסמים. בת אחרת, ורוניקה וולקוב, היא משוררת.
התרעות פיקוד העורף