בגיל מסוים מסוכנת הבדידות לא פחות מקורונה. בעבר לא היו הבודדים שורדים. הקבוצה חיזקה אותם, שמרה עליהם ואפשרה להם להתפתח.
בבתי הסוהר, עונש קשה הוא בידוד המוגדר כ"צורת כליאה הפוגעת קשות בבריאות הנפשית והגופנית של הכלואים, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, בנסיבות מסוימות הבידוד מהווה עינויים", וזאת אפילו בבידוד קצר. "כאשר המשמעות היא הרחקת הכלוא משאר הכלואים, לעתים לתקופה בלתי מוגבלת, תוך ניתוק הכלוא כמעט מכל מגע אנושי משמעותי ואינטראקציה חברתית - מדובר בפרקטיקה אכזרית אשר נוגדת באופן מהותי את הניסיון לשקם ולטפל בכלואים" ("רופאים לזכויות אדם" דוח מצב מרץ 2016 - פוליטיקה של ענישה).
בדידות היא גם תחושה סובייקטיבית: לעתים אדם הנמצא לבד אינו בודד והוא מעסיק את עצמו, חווה חוויות ונמצא באינטראקציה, ולעתים יכול אדם לחוש בודד גם אם הוא נמצא בקרב אנשים ואפילו בני משפחה. אבל בדידות היא זמן פנוי לחשוב, לחשוש, לטפח מחשבות שליליות על מחלה או מוות, זמן שבעקבותיו מתפתחים חרדה, דיכאון וכאבים, חוסר תיאבון, חוסר יכולת ליהנות, מחשבות טורדניות על ההווה והעתיד, הפרעות בשינה ומצוקה נפשית. מכאן לא רחוקה הדרך למחשבות אובדניות.
אנחנו על סף תקופת בידוד ארוכה. בואו נחשוב על שכנינו הבודדים בבניין ועל יקירינו המבודדים בבתי אבות ובדיור מוגן. נהיה עמם בקשר, נראה להם שאכפת לנו ונדאג שגם אחרים מבני הבית יעשו כך. עבורם זה חמצן לנשימה. ואם מתגלה מצוקה - זו לא בושה לקחת כדור קטן שמביא לאושר גדול ולא בושה לפנות לרופא. אל תשליכני לעת זקנה. כולנו נהיה בסוף זקנים, אך נקווה שלא בודדים.
התרעות פיקוד העורף