ככל שמתקרבים לבחירות ברשות הפלסטינית, מצבו של אבו מאזן מסתבך

בעשותו כך עורר ברגותי (62) מתרדמתן את הבחירות הללו, המתוכננות להתקיים ב־22 במאי, וחולל מערבולת יצרים שעיקרה עוד לפנינו. יום אחד אולי הוא יתחרט על כך, כי במעשהו פיצל את פת"ח וחיזק את חמאס, שתרוץ ברשימה אחידה. לעת עתה, הוא השיב את עצמו לתודעה: 20 שנה אחרי שנעצר ונשפט, חזר המנהיג שנשכח לשמש שחקן בפוליטיקה הפלסטינית, ויצר בעיה קשה לאבו מאזן וצמרת פת"ח.

החלטת ברגותי לרוץ בנפרד התקבלה למרות דרישות אבו מאזן להימנע מכך. הוא אינו הראשון מבין בכירי התנועה שיוצא מן השורות, אבל הוא החשוב מכולם. הוא מנהיג שחירותו נשללה ממנו בשל המאבק הלאומי, ומשום כך זוכר אותו הבוחר לטובה. אין ספק שהוא יגזול קולות מרשימת פת"ח ויחלישה. כמה ימים לפניו הודיע הסלב החופשי, מוחמד דחלאן, על הקמת רשימה מטעמו.

דחלאן אומנם סולק משורות פת"ח לפני עשור בהוראת שנוא נפשו אבו מאזן, אבל הוא מזוהה עם התנועה לא פחות מראשיה. לשלוש רשימות פת"ח הצטרף אחיינו של ערפאת, נאסר אל־קדווה, שהכריז על התמודדות עצמאית, ומיד סולק גם הוא ממנה. ברגותי וקדווה התאחדו לבלוק משותף, אבל מכל המבנה הזה ברור, כי לבחירות יגיע פת"ח מפולג למהדרין. העובדה הזו כשלעצמה מטרידה את מנוחתו של אבו מאזן והופכת את הבחירות מאירוע פנימי, שבו הניצחון הונח בכיסו, לכאב ראש שיעמיד אותו במוקד התעניינות בינלאומית.

משום כך צריך אבו מאזן להחליט בהקדם אם לבטל את הבחירות – שוברים את הכלים ולא משחקים – או לאפשר להליך להימשך למרות המכה מתחת לחגורה. בידיו הסמכות לעשות כן, והוא ימצא בקלות את התירוץ המתאים. אבל בכך הוא יבוז לדמוקרטיה ויקומם עליו את הציבור, את מתנגדיו מבית, וכמובן את האיחוד האירופי והבית הלבן.

לעומת זאת, אם יאפשר להליך להתקדם, עלול להיוולד לנגד עיניו פרלמנט חדש, נבחר ולעומתי, שיחתור תחתיו. ב־31 ביולי צפויות גם בחירות לנשיאות, ואבו מאזן לא יאפשר ליריביו להוליכו לשם מוחלש וחבוט, בשמם של ערכים פעוטי ערך כמו דמוקרטיה ופלורליזם.

איפה ישראל בכל הסיפור? לנו מעולם לא הייתה בעיה עם רמיסת חירויות אצל אחרים. להפך. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מעדיפה את שכניה עריצים. ישראל מפיקה תועלת רבה מן הקיפאון הפלסטיני, וחוששת מהתחזקות חמאס בזירה הפוליטית. כל זאת עשוי לגרום לה להירתם לעזרת אבו מאזן.

כיצד מסייעים לידיד בצרתו? אפשרות אחת היא לאסור על קיום הבחירות במזרח ירושלים, בתואנה שחמאס תבצע בה פעילות פוליטית המהווה הפרת ריבונות. התנגדות כזו מצד ישראל תספק לאבו מאזן וו להיתלות עליו ולהכריז, כי הבחירות אינן תקפות בלי מזרח ירושלים.

אבו מאזן יכול להיתלות גם בקורונה. רוב הפלסטינים אינם מחוסנים, ושיעורי התחלואה אצלם ובעזה גבוהים. בחירות יוצרות התגודדויות, אז כדי לשמור על בריאות הציבור מוטב לדחות את ההצבעה למועד בלתי ידוע. ביכולתו אף לטמון לברגותי פח פרוצדורלי. אנשיו יגררו אותו לבית המשפט, בתואנה כלשהי של אי־כשירות בהליך הרישום. מערכת המשפט הפלסטינית כפופה לרשות, והדיינים יפעלו מן הסתם בהוראה מגבוה.

בעוד כעשרה ימים מתחיל רמדאן, חודש של תענית וצומות אצל המוסלמים. במהלכו תתקבל ההחלטה ברמאללה, כיצד להתמודד עם תפוח האדמה הלוהט. ולחשוב כי אבו מאזן עצמו יזם את הבחירות בראשית ינואר. אז הוא עוד הניח כי ההליך הדמוקרטי ישרת אותו במגעיו עם הממשל החדש בבית הלבן.

ובינתיים במגזר

קשה לא להתרשם מן הקשר בין החלטתו של עבאס לחתור לצמרת – למה שעשתה איחוד האמירויות. שניהם הזיזו הצדה את העקרונות הבוערים. את הסוגיה הפלסטינית, את אל־אקצא וכל מה שעוטף אותן ומעורר סכסוך בין יהודים לערבים. גם אבו דאבי נקטה מעשה חלוצי בכך שכוננה יחסים עם ישראל בשם הצרכים שלה בלבד, בלי לדרוש ממנה תשלום כלשהו למען הפלסטינים. מבלי שתיאמו זאת יחד, תרגמו ראשי רע"ם את הקוד האמירותי לצורכיהם. והקוד הזה אומר, תעשה מה שטוב לך, ואחר כך כל השאר.

השיח "אנחנו תחילה" הוא הסיוט של הפלסטינים. הוא לא נוצר נגדם, כמובן. האחים בהחלט חפצים בטובתם, אבל להקרבה יש גבול. ברור היכן החלה המגמה הזו, אבל איש אינו יודע אם תיעצר. קהיר, חלוצת השלום, נהגה לומר, כי העם המצרי הקריב מדם בניו למען פלסטין, אז שלא יבואו אליו בתלונות.

הירדנים טוענים כי הם חתמו על הסכם שלום עם ישראל כדי לפעול למען פלסטין טוב יותר במגעיהם עם ירושלים. את הטיעון הזה השמיעו באחרונה גם מרוקו, בחריין ואיחוד האמירויות, אבל לכל ברור כי הלוליינות הזו מסתירה אינטרס צר. על כל מדינה ערבית שמכוננת יחסים עם ישראל בלי לדרוש תמורה בתחום הפלסטיני, מאבדים הפלסטינים עוד נכס במאבקם לעצמאות.

שלל נסיבות דחפו את הערבים להרפות מן המאבק הנחוש בישראל ולהתרחק מן הפלסטינים. זו לא רק איראן. זה גם השובע הכללי משפיכות דמים ומלחמות, והעובדה כי חלום המדינה הפלסטינית בגבולות 67' התרחק, במידה רבה הודות למדיניות הכוח של ישראל. אבל מה שהעניק להם טיעון מוסרי תקף מכולם הוא הפיצול במחנה הפלסטיני.

פיצול הוא חולשה, והפלסטינים חשים זאת היטב על בשרם מדי יום. כי הרי מה אומרים הערבים לעצמם, ומה אומר לעצמו מנסור עבאס? כיצד אוכל להיאבק בממשלת ישראל למען מדינה פלסטינית, בעוד הפלסטינים עצמם מפוצלים בתוכם פנימה. הרי גם אם ייתנו להם מדינה, ספק אם יידעו לקחתה.

לכל מחנה העבאס שלו. במשך שנים הובל השיח הפלסטיני בידי דמויות כמו מחמוד עבאס, הלא הוא אבו מאזן. הם קבעו מה נכון לפלסטינים, ובכל רגע נתון ידעו לומר אם יש להשיגו בכוח או במוח. עתה בא מנסור עבאס ומנסח אסטרטגיה רעננה. איכות חיים תחילה. האחד אסלאמיסט־לייט, השני עריץ־לייט, אבל שניהם מדברים דמוקרטיה. עבאס א' (מנסור) כבש אותה ונכנס בראש מורם לכנסת. עבאס ב' (מחמוד) הציץ בה ונפגע.