מקריאת "The Beauty of Living Twice" ("היופי בלחיות פעמיים"), האוטוביוגרפיה החדשה של שרון סטון, את האיבר המוצנע והפרטי ביותר בגופה היא חושפת רק עכשיו: את מוחה. כמעט 30 שנה חלפו מאז הסצינה הפרובוקטיבית ההיא בחדר החקירות של מחלק הרצח במשטרת סן פרנסיסקו, שבו דחפה סטון - בתפקיד קתרין טראמל מחברת ספרי מתח החשודה ברצח באמצעות דוקרן קרח - את מעטפת הקוד ההוליוודי.

בגילוי לב חושפני הנובע ממנה באגביות שוות נפש ובציניות יבשה; לעתים בהתלהבות של נערה שנתקלה בכוכב קולנוע נערץ ברחוב ולעתים בחוכמה של 63 שנות חיים שכל יום בהן נרכש במאמץ מיוחד; סטון אינה גורעת מהפנטזיה הגברית שבשירותה שיכלה את ברכיה בחצאית מיני בגודל של מטפחת אף בחדר עם חמישה גברים דרוכים ומדיפי טסטוסטרון, כולל צילומי תקריב גרוטסקיים של וויין נייט (ניומן מ"סיינפלד") עם עיני הקרפד המתרוצצות שלו והעשן העולה מנחיריו של מייקל דאגלס.

זה היה רגע מאוס למדי, והיא מכירה בו ומתייחסת אליו. אבל בתמונת חייה המלאה הוא אינו מציק, מעיק או מסוכן יותר מהיום שבו הניח רופא אובד עצות למוחה לדמם במשך שעות במהלך שבץ מסכן חיים משום שלא ידע כיצד לטפל בכוכבת מסדר הגודל המיתי של סטון.

את הקפיצה מנושא לנושא ומעשור מוקדם למאוחר אני מאמץ מהנרטיב הפתלתל והחף מהיצמדות לכרוניקה שבו כותבת סטון. סגנון הכתיבה הזה, שאינו סר לנורמות של חשיבה מסודרת וסיפור חיים שנכתב על כרטיסיות ואחר ננעץ בלוח שעם בסדר נכון, מייצג את ההמולה המתרחשת עדיין במוחה שעליה מעידה סטון. היא לעולם לא תהיה נורמלית במובן המקובל. ספק אם הייתה.

אבל מהתנועה הפרועה שלה במרחב שהוא חייה, עולות כמה תובנות מעניינות: היא כתבה את הספר בעצמה, ללא סופר צללים, כי מי שלא עבר אירוע מוחי כמו זה שעברה, שהותיר אותה גוררת רגל, עם צד שמוט של פניה ומילים שלא התחברו ושבעקבותיו לימדה את עצמה לחיות ולחשוב מחדש, לא היה יכול לכתוב כך; למרות דימויה כפאם פאטאל שבגדים מעיקים עליה ושהתרסה תגרנית הייתה הפוזה הקיומית שלה, שרון סטון היא אישה עם תפיסת עולם רחבה, מנומקת ומחושבת וטעם מזעזע בגברים, שמעמידה את ילדיה ומשפחתה מעל לכל והם באים לפני עשרות שנות עשייה פילנתרופית, צדקה ונאמנות לחברים ולמקורבים.

במהלך קריאת הספר הסמיך אך הקצר (280 עמ'), נזרק מתיאור הסב שאנס את סטון ואחותה קלי בילדותן ונעל אותן בעליית גג, דרך הדוד שהחליק על קרח, נפצע בראשו וקפא למוות, ועד סיפור האהבה האידילי והארוך של הוריה וגעגועיה לאביה המת - הבנתי שבעצם לא ידענו הרבה על שרון סטון; הקרחון שסדק את הגבריות הדומיננטית והותיר אותה מגירה ריר ועיניה מפלבלות. בהשוואה לכוכבים פופולריים מסדר הגודל שלה, שמרה סטון את הפרטים האינטימיים והחשובים באמת של חייה קרוב לחזה. את החזה חשפה לפי הצורך אבל לא את עולמה הפנימי. זה נדיר כשם שזה מעורר הערכה.

כאשר סוני מהטה, המו"ל והעורך שמת בשנה שעברה, נתן לה חדר עם מזכירה במערכת הוצאת הספרים Knopf בניו יורק כדי שיהיה לה מקום לכתוב בו, ניצלה סטון את ההזדמנות. יום־יום, עשר שעות כתיבה עם הפסקה לכריכים. בשיאו של חורף מושלג, כותבת סטון, "פילסתי את דרכי למערכת עם כובע, מעיל נוצות, המחשב שלי ושאר דברים". מהתיאור הזה צפים בזיכרון צילומים אייקוניים של בוב דילן, ג'ק קרואק ואחרים צועדים בשלג המאפיר של גריניץ' ווילג'.

מאלף לקרוא על השניות באופייה של מי שנקראה "כוכבת הקולנוע האחרונה", מי ששנות ה־90 היו עבורה שיא של עשייה ופרסום עולמי שמעטים חוו כמותו. ועדיין בלב הטורנדו המסתחרר שלפעמים נשאבה לתוכו ולפעמים נשמרה ממנו, היא האישה בג'ינס של קלווין קליין וטי־שירט של גאפ. ולא פחות על האופן שבו חילק השבץ המוחי ב־2001 את חייה לשניים: הקריירה הנוסקת, כולל מועמדות לאוסקר על תפקיד ג'ינג'ר ב"קזינו" מול רוברט דה נירו ובימוי מרטין סקורסזה, מה שהייתי קורא היום "האירית"; והשיקום שאינו נגמר אחריו, כולל מסירות לילדיה המאומצים, קרב משמורת ארוך ומייגע על בנה רואן, סדרת ניתוחים וטיפולים בדרך חזרה והבחירה בבודהיזם. נשמע קצת פארודי, אבל כמו שסטון כותבת את זה אתה מאמין לכל מילה.

סטון הייתה כוכבת גדולה בעידן שבו המטירו עננים כסף. זה לא עולה הרבה בספר, אבל אפשר למצוא אותה משחקת גולף בריוויירה הצרפתית ומתפרעת עם חברות קרובות בימי הבכחנליה והשושנים של פסטיבל קאן. רשימת הארצות שבהן ביקרה במהלך חייה הייתה מביכה את פאפוריש, ואת פרסומה הקימה על אישיות פיקטיבית של מרשעת תוקפנית שגרמה לגברים להיראות כמו עלו הרגע מחור בקרח באגם רוסי ולא בפטפטת המטפטפת והמייגעת של פושים ברשת חברתית.

שרון סטון (צילום: Rich Polk.GettyImages)

יש בספר של סטון מעט מאוד רכילות לשמה. בדרך כלל מלאים ספרים כאלה להתפקע בסיפורים דביקים, במעשיות עם פואנטה של פיאור עצמי ועקבות זרע על מצעי סאטן. רכילות אצל סטון היא תיאור לא ספציפי ופלסטי של חבירה למדונה בהתרמה למלחמה באיידס. מדונה שם אבל אין לקורא במה לאחוז, היא עד כדי כך ערטילאית.

בין השורות למד הקורא שסטון הייתה נשואה פעמיים. אבל היא אינה מזכירה את שמות הבעלים לשעבר, מה שחוסך לנו את הקיבעון שלה לבעלים יהודיים. את מייקל גרינברג שלא בשמו היא מזכירה כאהבה של אישה צעירה, שיחד שאפו למעשים טובים וצדקה. סביב פיל ברונסטין, בעלה השני, עיתונאי ידוע ומי שהיה העורך של ה"סן פרנסיסקו אקזמינר", היא מטופפת בזהירות בעיקר בשל חוזה ההשתקה שעליו החתים אותה טרם שנישאו. עניין מוזר לכאורה שסטון לא מתעמקת בו. זה הבעל שגרר אותה כעשור דרך בתי משפט במאבק על חזקה על בנם המשותף עד שזכתה.

כל אחת אחרת ברמת פתחון הפה שלה וגישתה לתקשורת הייתה מסדרת לברונסטין פתח יציאה נוסף, אבל היא נתלית בתבונתו הסטואית והפציפיסטית של הדלאי לאמה. ציפיתי ממנה להזכיר מבוכות קולנועיות כמו "Sliver" הפרנואידי עם וויליאם בולדווין ואת "The Specialist" עם סילבסטר סטאלון, מסרטי הפעולה שפעם היו מצלמים במיאמי עם שמש חזקה מדי שורפת את הפריים. בשיאו סטון וסטאלון מתעלסים על רצפת המקלחת כמו שני תמנונים, סצינה שרצוי לא לראות על בטן מלאה. לעומת גילוי הלב הפוצע שלה על חייה, תחלואיה ומשפחתה, אפשר להבין מדוע לא חשה צורך לזהם מסמך ישר ואמיץ כל כך בשרירי הישבן של סטאלון.

לזכותה היא אינה מתעלמת מחובתה המוסרית להתעמת עם "אינסטינקט בסיסי". תחילתו בתסריט של ג'ו אסטרהאז, הכותב גדל המידות, המזוקן ובעל החוש לכתיבת נוף של אלימות נשית נקמנית ואפלה, שהחל ככתב של "רולינג סטון". הוא שהביא את התסריט של "אינסטינקט בסיסי" לחברת ההפקות Carolco, שנאמר עליה שהייתה כמו גולן־גלובוס עם כיסים עמוקים ומי שהשיקה את "רמבו". על 13 ימי כתיבה השתכר אסטרהאז 3 מיליון דולר, והתסריט הגיע לידיו של הבמאי פול ורהובן ואיתו הצלם יאן דה בונט, שניהם הולנדים.

אחרי שהחתימו את מייקל דאגלס לשחק את הבלש ניק קוראן, בחיפוש אחרי קתרין טראמל קיבל ורהובן תשובה שלילית מקים בסינגר, מג ראיין, מישל פייפר, ג'ינה דיוויס, אלן ברקין ואחרות. אז הגיע תורה של סטון של אחרי "Total Recall" עם ארנולד שוורצנגר.

"'אינסטינקט בסיסי' היה הסרט ה־18 שלי", כותבת סטון. "במשך שנים התברברתי בסרטים גרועים, טלוויזיה בינונית... הייתי בת 32 כאשר הציעו לי את התפקיד. אמרתי לסוכן שלי שאם יצליח להכניס אותי בדלת, אעשה את שאר העבודה. הייתי בת 32 וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הפכתי זקנה מדי לביזנס שטרם הצלחתי בו".

כמובן שנאלצתי לצפות שוב בסרט. עדיין לא נעים לי בסצינת החקירה ושיכול הברכיים. כמו אחרים, עדיין אינני בטוח מה רואים, אף על פי שיש לי מושג כללי, אבל ההסבר של סטון הוא אחד המקומות היחידים שהספר צורם. לדבריה, ביקשו ממנה להוריד את התחתונים משום ש"הם סנוורו את המצלמה". לא יכול להיות ספק שסטון הבינה היטב את האפקט שוורהובן רצה להשיג.

"היום מלאה נטפליקס בפינים זקורים", היא כותבת. היא כועסת על האופן שבו התנהגו באותן שנים לשחקניות בהוליווד. כמו הבמאי שביקש ממנה לקיים יחסי מין עם שחקן בסרט משותף כדי ש"הכימיה ביניהם על המסך תהיה אותנטית". במקום להזמין אותה לצפות בסרט בפרטיות שאותה הרוויחה ביושר, היא הוזמנה להקרנה עם כל הצמרת ההוליוודית. כשהדליקו את האור, היא כותבת, היא ניגשה לוורהובן והורידה לו סטירה. כך, בלי מילים.

יש לסטון היושרה שחוסכת ממנה לעשות חשבון עם המוניטין שלה כשחקנית בשיא פרסומה. דאגלס, על פי עדותו, היה אז בשיא התמכרותו למין ואחרי שעזב את אשתו. כאשר התסריט, שהיה מלווה בסטורי־בורד עם איורים, קורא לסטון להקים על גופו של דאגלס השוכב גן שעשועים נוסח דיסניוורלד, היא עושה את זה בשמחה.

ממרחק של 30 שנה סטון מבינה את הערך הכספי הגבוה שהיה לעירום שלה ולסימולציה נלהבת של סקס, גם אם האינטרסים הכלכליים הללו נמצאו בניגוד גמור לתפיסת עולמה. היא זיהתה את הרגע המדויק של שיא תהילתה ואת האופן שבו היה עליה לסחוט אותו. השחקנית המתעלסת והצורחת על המסך היא דיוקן קפוא בזמן של אישה הנמצאת בלחץ סביבתי אדיר ובוחרת לנצל אותו. סטון יודעת שהצופים תמיד יזכרו אותה כבלונדינית המופקרת עם דוקרן הקרח, לכן זה בזבוז זמן מוחלט להתכחש לרגע ההוא בהדהוד חייה. לכן היא מספרת את סיפורה האמיתי. "אינני מתגעגעת אליה", היא כותבת, "היא מישהי שהכרתי באופן אינטימי, אבל היא לא אני". בסוף הפצתו הראשונה בבתי קולנוע הכניס "אינסטינקט בסיסי" 325 מיליון דולר.

כשהעולם לרגליה, בחרה סטון להפיק ולככב במערבון בשם "המהירים והמתים" ("The Quick And The Dead"). זה היה מערבון ספגטי עם רוטב ברביקיו. היא ליהקה את ג'ין הקמן ואת ראסל קרואו הצעיר, ולצדם את ליאונרדו דיקפריו, שאף אחד לא רצה בו. עד שסטון התנדבה לשלם את שכרו.

בהומור יבש עד צחיח מספרת סטון על החלק האמיתי, הנוכח והלא דמיוני של חייה. מגיל צעיר בעירה מידווייל, פנסילבניה, עם משפחתה הכל־אמריקאית בחוותם הכל־אמריקאית, המקום ששגרת חיים בו הייתה אמורה לגרום לפיהוק ארוך, סטון, הוריה, אחיה ומשפחתה הרחבה הם מגנט לאסונות.

בגיל 14, שעה שרכבה על סוסה האהוב, או "סוס בן־זונה" כפי שהיא קוראת לו, נתפס צווארה בחבל כביסה מתוח. "צווארי היה פעור לגמרי, מדמם ומשונן מאוזן לאוזן". בבית החולים הכפרי שאליו נלקחה לא ידע הרופא מה לעשות. לא היה לו מושג בניתוחים פלסטיים והוא סגר את הצוואר בתפירה רגילה שהשאירה צלקת לבנה. זו תחילת הרומן של סטון עם דימום. כאשר נכנסה להריון בגיל 18 ונזקקה להפלה, היה עליה להרחיק לאוהיו, שם היו מוכנים לנתח אותה. בשובה הביתה דיממה ללא הפסקה. בנסיבות ההן לא היה לה לאן ללכת ולכן "נשארתי בחדרי ודיממתי במשך ימים. הייתי חלשה מאובדן דם". כאשר הדימום פסק, שרפה סטון בחצר את בגדיה ואת המצעים.

שרון סטון ומייקל דאגלס ב''אינסטינקט בסיסי'' (צילום: באדיבות yes)

שרון סטון ב''המהירים והמתים'' (צילום: Getty images)

כאשר אחיה נעצר ונשפט על סחר בקוקאין, חיה המשפחה תחת איום השכנים. בעת צילומי סרט בזימבבואה דיממה סטון שוב ללא טיפול רפואי. מכוניתה החליקה על קרח שחור, שהוא המסוכן ביותר בחורף: "הסרתי את ידיי ורגליי מההגה והדוושות, שילבתי אותן על החזה, נשמתי עמוק וחיכיתי להתרסקות". מכוניתה נתקעה בעץ. "מעוצמת ההתנגשות חדר המנוע לתא הנהג ופגע בנגן הקסטות שהתחיל לנגן".

כאשר סבה המתנכל המיני מת, היא ניגשה לארונו הפתוח וניערה אותו כדי לוודא שהוא מת. וכמובן הברקים וחיבתם הידועה לפגוע במשפחת סטון. "גיהצתי את המדים של המסעדה שבה עבדתי. יד אחת על הברז בכיור והשנייה אוחזת במגהץ למלא אותו במים שבאו מהבאר בחצר. כאשר הברק פגע בבאר עפתי לתוך המקרר והתעלפתי. אמי העירה אותי בסטירה".

ב־2001 בעקבות סדרת כאבי ראש חזקים ותופעות אחרות, הגיעה סטון לבית חולים. אף שקשה היה לטעות בסיבה לתסמינים, הצוות הרפואי לא לקח אותה ברצינות: "היא שחקנית, אנחנו מכירים את ההגזמות האלה", ושלחו אותה הביתה. משך כמה ימים ישבה סטון עם וריד קרוע בצווארה. ראשה התמלא דם. רק כאשר הפסיקה לדבר ולשמוע ולא יכלה לזוז, חזרה למיון. בניתוח שנמשך תשע שעות ושאותו היה לה סטטיסטית אחוז אחד לשרוד, תיקנו אותה עם חלקי פלטינה. מאז היא מחלימה.

חוץ מהחלפת מסתם בלב התגלה אצלה גידול בשד ובגלל תורשה משפחתית בחרה לעבור כריתה כפולה. כאשר נכנסה לניתוח שיקום אצל מנתח פלסטי, הוא החליט בלי להתייעץ איתה, להגדיל את שדיה במספר אחד. סטון התעוררה כמו אמו המשופצת של מרטי מקפליי ב"חזרה לעתיד 2" אחרי שהתחתנה עם ביף טאנן.

כאשר נשאלה בראיון ב־2018 אם יש לה סיפורי #MeToo, היא צחקה במרירות. בספר היא מסבירה את גישתה לנושא. היא לא רוצה להוסיף את שמה למתלוננות. יש לה עדויות אישיות רבות על התנכלות מינית מצד שדרת הכוח הגברית בתעשיית הקולנוע. אבל היא מנסה להגיע איתם להבנה באופן אישי. היא יוצרת איתם קשר. מזכירה להם את האירוע ומבקשת מהם התנצלות אותנטית המכירה בהתנהגותם הנפשעת.

לא זכרתי או לא ידעתי, אבל הסרט הראשון שבו השתתפה סטון היה "Stardust Memories" של וודי אלן. היא הגיעה לאודישן עם עשרות מועמדות, עברה לשלב השני ואלן עצמו בחר בה. על כך היא אסירת תודה. בסך הכל היא עבדה איתו בשלושה סרטים, וכאשר היא נדרשת, היא מגינה עליו: "הוא סופר־מקצועי וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה לעבוד איתו. מעולם לא היה לי מפגש לא קורקטי עם וודי אלן. הוא היה מקצועי לחלוטין איתי. הייתי בת 19, חסרת ניסיון והוא עזר לי".

סטון מופיעה בסרט בשוט אחד. היא צמודה לחלון של רכבת נוסעת ומנשקת את הזכוכית כאשר הרכבת חולפת על פני אלן. אחרי כמה ניסיונות, אמר לה אלן: "כשאת מנשקת את החלון, תחשבי שאת מנשקת אותי". זה מה שסטון עשתה, וזה השוט המופיע בסרט.

רולינג סטון

האוטוביוגרפיה של שרון סטון מפתיעה בחשיפה אישית, בסגנון וביושרה אינטלקטואלית ומרתקת יותר מדמותה על המסך בימיה הגדולים