כיהודי במדינת ישראל למדתי להכיר את המונח "גורל". גורלנו כיהודים להיות נרדפים וגורלנו במדינת ישראל לחיות על חרבנו. אבל מאז השבעה באוקטובר ישנה גזירת גורל שאני מסרב לקבל: חמי לעתיד קית' ו-128 חטופות וחטופים נוספים נמקים בשבי חמאס בעזה.
לפני האסון הנורא, שיר ואני השקענו רבות בתכנון ובניית חיינו בארץ ישראל. שנינו נצר לניצולי שואה וילדים לעולים. אנחנו אוהבים את המדינה ומאמינים שגורל העם היהודי לחיות במדינתו, גם אם זה אומר שילדנו יתגייסו ויילחמו על הזכות הזו כפי שנלחמנו אנחנו. גדלנו בידיעה שאין לנו ארץ אחרת ושמדינתנו מושתתת על ערכי האחריות והערבות ההדדית. ידענו שלא משנה מה – לא משאירים אף אדם מאחור.
עם כל יום שעובר, המחשבה הכואבת שאולי עליי לעקור מארצי הולכת ומתחזקת. זה קשה וכואב, אבל אני לא מוכן להקריב את ילדיי שטרם נולדו להילחם עבור מדינה שלא תעשה הכל להשיבם אם ייחטפו. אני לא מוכן לחיות במקום בו בכל רגע עלולים לחטוף אותי מהמיטה ובעיקר אני לא מוכן לחיות בחברה שכוחות של פילוג ושיסוע מאיימים להחריב אותה מבפנים.
בחודשים האחרונים גיליתי שלתחושותיי שותפים צעירות וצעירים רבים. עם אחיי ואחיותיי ממשפחות החטופים אני מעביר שעות ארוכות בפעילות, שיח ומחשבה, בניסיון לשנות גזירת גורל זו ולייצר פה מציאות טובה יותר ועתיד טוב יותר. מסביבי צעירים רבים שלא מחכים לאהוביהם שישובו, כבר נוהרים לגולה. באמונה שהרחק מהכאוס הישראלי יוכלו לבנות לעצמם ולמשפחתם עתיד טוב יותר. מדינת ישראל מאבדת את דור העתיד ומאבדת את התקווה.
שיר ואני עוד מחכים לקית', כדי שנוכל להתחתן. עלינו להשיב את החטופים בכל דרך. למענם, למען משפחותיהם ולמען עתיד העם והמדינה שלנו. רק כך נוכל להשיב את התקווה שתבטיח את המשך קיומנו. רק כך בסוף יהיה טוב.
התרעות פיקוד העורף