עם כך, מדוע גנץ שעד לאחרונה התמהמה ולא מיהר להיענות לקריאות האופוזיציה ולקולות העולים מקרב מובילי המחאה ולפרוש, נחוש לעשות את זה כעת?
כל הסיבות ברורות ולא צריך לחפש הסברים מפותלים מאחורי הקלעים. גנץ וצוותו קשובים לדעת קהל ולסקרים: בדיוק כמו כל פוליטיקאי טוב ומקצועי. במשך שבועות ארוכים הסקרים היו המרכיב שמנע מגנץ להתקדם בהתאם לתוכנית הפרישה המקורית. פעם אחר פעם הנתונים הראו לגנץ כי רוב מצביעיו רוצים לראות אותו בתוך הממשלה, או ליתר דיוק - בתוך קבינט המלחמה, ולא בספסלי האופוזיציה, נטול השפעה.
אבל בזמן האחרון, בפעם הראשונה מאז הקמתה של ממשלת חירום, המגמה התהפכה. היום, יותר מ-60% בקרב תומכי גנץ תומכים בפרישתו מהממשלה. הם לא מאמינים יותר ביכולתו "להשפיע מבפנים", ונראה שגם האמריקאים מסכימים עם המסקנה הזאת.
הרי ממשל ביידן עד לאחרונה בנה על גנץ ועל אייזנקוט כעל הכוח המתון, הזהיר, וגם - הנוח מבחינתם, ואף הפעיל לחצים על ראשי המחנה הממלכתי כדי שלא יעזו לחשוב על המעבר לאופוזיציה. אך לאחרונה גם זה השתנה.
עושה רושם שהיום האמריקאים מחזיקים יותר משר הביטחון גלנט בתור גורם בכיר ומשפיע שאיתו ניתן לנהל שיח. הוא גם שייך למפלגת השלטון. על כן, בני גנץ חופשי לקום ולעזוב. לזה מצפים ראשי האופוזיציה ומובילי המחאה. עזיבת גנץ את הממשלה תהווה עבורם אור ירוק לעליית מדרגה במחאות הדורשות מהממשלה הלא רחבה להחזיר את המנדט לבוחר. עד כמה האופוזיציה והמחאה יצליחו במאמץ להביא לקריסת הממשלה באמצעות הלחץ ההמוני ברחובות - ימים יגידו. פרישתו של גנץ צפויה לסמן את נקודת הזינוק.
התרעות פיקוד העורף