כשעוזי ברעם מדבר, העיצורים הלשוניים דוחפים את הלשון החוצה במעין תנועה נערית שמוסיפה לו חן וחיוניות. "פעם הלכתי לרופא ברמת אביב, שתפקידו היה לעקר לי את הפגם הזה", הוא מחייך היום. "הרופא שמע אותי מדבר וניסה עליי ניסיונות. הכניס לי עיפרון לתוך הפה, ציווה שאכופף את הלשון, ולא הצליח לשנות את הדיבור שלי. אחרי כמה רעיונות שלא צלחו הוא אמר לי, שמע, אומרים עליך שאתה רוצה להיות ראש ממשלה, ואם זה נכון, לדעתי התכונה הזאת של הדיבור רק תיטיב איתך".
ברעם לא כתב ספר על ספורט אף שהוא שוחה בחומר, אבל האוטוביוגרפיה הפוליטית שלו, "כי ארצי שינתה את פניה" (בהוצאת כנרת זמורה), רואה אור ממש בימים אלו. זהו ספר מרתק, מפוכח ונוסטלגי. ברעם מביט על מסלול חייו במפלגה שהייתה פעם המדינה, אחזה בהגה השלטון והפיחה בישראל תקווה לשלום שנכזבה בשבר שמעולם לא התאחה.
ברעם, שהיה מזכ"ל המפלגה והעביר לראשונה דמוקרטיזציה בבחירת הרשימה שלה לכנסת, ושליווה את יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק בצמתים מכריעים כחבר כנסת וכשר בממשלה, היה פוליטיקאי מהזן שחותר לגישור ולפשרה, אבל גם הביע את דעתו ללא כחל וסרק. ספרו החדש הוא קינה על תקופה שאבדה וגם "כרטיס אדום" כדבריו לממשלה הנוכחית.
יש הרבה פוליטיקאים שכתבו אוטוביוגרפיות מקיפות על המשפחה שלהם ועל הטיולים שלהם בחו"ל וגם על הפוליטיקה, אני ראיתי בסגנון הזה משהו בידורי ולא רציתי שזה יהיה חלק מהאוטוביוגרפיה, לכן התמקדתי בפוליטיקה ובסיפור ההיסטורי של מפלגת העבודה. אני מסתכל על העניינים הפוליטיים דרך המערכות שעברתי, שחלקן היו מוצלחות וחלקן מוצלחות פחות".
מאז עזבתי את הכנסת ראיתי נשיא וראש ממשלה שהלכו לכלא ויצאו בתחושת קורבן, כאילו נעשה להם עוול, אבל אפילו זה כאין וכאפס לעומת המצב היום, כשממשלה שלמה מכפיפה את שיקוליה כדי למנוע את משפט נתניהו, ולשם כך פועלת לרסק את מערכת המשפט ולסכן את הדמוקרטיה שמחזיקה את כולנו כאן יחד".
נתניהו נשא נאום משתלח נגד רשויות המשפט, ואני ראיתי את שר המשפטים ואת שר המשטרה עומדים לצדו ומהנהנים, ולא האמנתי שזו המציאות בארץ ישראל. ואז באה המחאה נגד המהפכה המשפטית, שכבר הייתה עוברת שנה קודם לכן לולא טיפשותו של יריב לוין, שהכריז מלחמת עולם על כל רשויות המשפט והחוק בבת אחת והביא לזרם התנגדות חסר תקדים שהכריח את נתניהו לא לפטר את גלנט ולעצור את התיקון לצמצום עילת הסבירות.
המחאה החזקה שברה את ביבי. ואז באה המלחמה והוכיחה שביבי הוציא מההנהגה והעם את היצרים הכי חייתיים שהיו פה אי־פעם. איפה ראינו הצטברות כזאת של שדה תימן, הפרעות לבית המשפט העליון, הניסיון לשרוף משפחה מרהט על ידי קבוצת מתנחלים והפגיעה הקולקטיבית של מתפרעים בשדות ובבתים של ערבים? והכי נורא שלכל הדברים האלה יש היום הגנה ומגן".
החטא השני שלו שהוא אפשר לליכוד להפוך למפלגה ימנית דתית שמעט מאוד חוצץ בינה לבין בן גביר, מאי גולן, ניסים ואטורי, שלמה קרעי ואחרים שמייצגים את האמונה הגאולית. סמוטריץ' ובן גביר לא רוצים בהחזרת החטופים ולא בשביתת נשק, כי הם מאמינים שיש תהליך גאולה בישראל שצריך להימשך. מבחינתם, צריך לקחת את עזה ואת הגדה ולהגיע לבית המקדש. אני רק מקווה שבזמני לא אראה את הקרבת הקורבנות".
אני מסתכל עליו ונזכר בבן־גוריון, שעל אף כל חסרונותיו נותר סמל הממלכתיות הישראלית. בן־גוריון אכף את הממלכתיות גם על התנועה, והדבר הראשון שעשה כשהקים את המדינה היה לפרק את הפלמ"ח. שנאו אותו על זה, אבל הוא דבק בעמדה הממלכתית. נתניהו מעולם לא ניסה להטיף לנורמות מוסריות".
להפך, הוא אמר דברים קשים נגד ערבים ואחר כך חזר בו. בן־גוריון עשה מה שהוא רצה, אבל תמיד טען שישראל לא תתקיים אם לא תהיה אור לגויים. הוא תמיד אמר שכוחה של ישראל נסמך על כוחו של צה"ל ועל מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא ראה את שני הדברים כצדדים שווי ערך במשוואה של קיום ישראל חזקה. נתניהו, לעומת זאת, ערער את מעמדה של ישראל בעולם, הוא מביא את ישראל כפסע מסנקציות לא רק נגדו אלא גם נגד מתנחלים ואנשים פרטיים, והתפיסות שלו מחלחלות גם לציבור.
"יש לי נכדה שלומדת באוניברסיטה בניו יורק. היא די הושפעה מהלכי הרוח שנושבים שם במהלך המלחמה, ויום אחד היא שאלה את אבא שלה איך יכול להיות שישראל מתנהגת בצורה כל כך אכזרית כלפי האזרחים בעזה. הבן שלי שאל על מה היא מתבססת, והיא השיבה שהיא פשוט פותחת טלוויזיה. זה ההבדל בין העולם לבין ישראל, שאצלנו לא מראים שום דבר ממה שקורה בעזה.
יכולנו להראות את המראות הקשים ולהסביר שמגיע להם אחרי מה שהם עשו ועדיין עושים, אבל הנורמות הנהוגות היום הן של הסתרה. עד כדי כך זה חלחל שאף אחד לא מבקש לדעת מה קורה בעזה ואף אחד לא רוצה לשמוע על אפליה של ערבים. כשאנשים מסתכלים היום על שדה תימן, הדבר היחיד שמכעיס אותם זה שתפסו את הפורעים, לא עצם המעשה".
לא תמיד הייתה לעוזי ברעם בטן מלאה על נתניהו. בעבר ניהל עם ראש הממשלה מערכת יחסים טובה, אפילו חברית. "בתקופה הבתולית של נתניהו, כשהוא התמודד עם פרשת הרהיטים של עמדי, עוד לא ידעתי מיהו ומהו, אבל יצאתי להגנתו בכל אמצעי התקשורת", מספר ברעם.
"למחרת נתניהו טלפן אליי ושאל, מאיפה יש לך אומץ להגן עליי? אמרתי לו, אתה לא ראש הממשלה היחיד שראיתי על הקירות שלו תמונות ששייכות למדינה".
באותה תקופה ממש לא הייתי נגד נתניהו. להפך. הוא בא אליי לשבעה על אמי עם איל ארד ושאל אותי מה הסיכויים שלו לנצח בבחירות. זה היה חודש אחרי רצח רבין. לקחתי נייר וסימנתי עליו עיגול גדול. אמרתי לו, אפס אחוזי סיכוי.
אמר לי, אתה צודק אם הבחירות יהיו מחר בבוקר, אבל איך אתה יודע מה יקרה בחודשים הבאים עד הבחירות? והוא צדק, כי האירועים והאינתיפאדה והאוטובוסים המתפוצצים שינו את הסנטימנט הציבורי. אנשים אמרו, דמם של ההרוגים בפיגועים לא סמוק פחות מדמו של רבין".
וכל זה לצד הגדרת כל מי שנחשב מתנגד שלו לאיש שמאל. עד שנוצר מצב שקמה ממשלת בנט ובתוכה ישבו גם ליברמן וכהנא, וגם אותם הוא כינה ממשלת שמאל והאשים אותם במה שהוא כינה 'אסון אוסלו'".
היום, אחרי מעשי הזוועות של 7 באוקטובר, נדמה בציבור שהפלסטינים רק רוצים לטבוח בנו ואין להם שום עניין בהסדר. אבל עדיין יש בארץ 2.5 מיליון פלסטינים שאי אפשר לחסל בשיטות של בן גביר וסמוטריץ', ובאיזשהו שלב נצטרך לנהל משא ומתן עם ישות פלסטינית שלא תהיה חמאס ולא תהיה שייכת לאסלאמים אלא לפלסטינים הלאומיים. איך שלא בוחנים את זה, לישראל אין דרך אמיתית לצאת מהמצב הזה אלא בהסדר".
הרבה לפני שהפך חבר כנסת ושר התיירות והפנים בממשלות רבין ופרס, נשא ברעם עיניו אל בית הנבחרים. כילד נהג לעמוד ליד בית פרומין הישן כדי להשיג חתימות מחברי כנסת. כשגדל, היה מגיע לבקר את אביו שאף הוא כיהן כחבר כנסת, ולעתים אכל ארוחת צהריים עם שר האוצר דאז פנחס ספיר.
אלו היו ימיה הטובים של המפלגה וראשיה. "גולדה הייתה אישיות מעניינת", מאפיין ברעם, "פתחתי המון דלתות אצל ראשי ממשלה לשעבר, ואף פעם לא נתקלתי בכזה חשמל כריזמטי כמו שהיה בה. אבל היא לא אהבה את השאיפה שלנו לעצמאות ולביטוי עצמי. פעם כתבתי מאמר שלא נראה לה והיא השתוללה מזעם. קיימה ישיבות שלמות על זה. העולם שלה היה שחור ולבן, בלי שום כתמי אפור או קרם, אבל לשבחה ייאמר שהיא ידעה לעמוד על דעתה ולנווט את הספינה".
24 שנים היה ברעם חבר כנסת, וגם לאחר שפרש הגיע לכנסת מתוקף היותו חבר ועדות ציבוריות וכדי להשתתף באזכרות השנתיות ליצחק רבין. לפני שנתיים שינה אורחותיו. בכנסת נערכה מסיבת פרידה ממזכירת הכנסת המיתולוגית ירדנה מלר. "הייתי מיודד איתה מאוד, עוד כשכיהנה כמזכירת סיעת הליכוד", מספר ברעם, "ולמרות זאת לא באתי לחגוג את יום הפרידה ממנה.
כתבתי לה שלא אגיע כי החלטתי שרגלי לא תדרוך בכנסת שעה שאיתמר בן גביר נמנה עם חבריה. לכל אורך השנים השתתפתי בוויכוחים קשים עם חברי כנסת מהימין כמו לימור לבנת, מיקי איתן או רוני מילוא, אבל המחלוקות לא פגמו בהערכה ההדדית בינינו. בחירת בן גביר הייתה בעיניי חציית כל האיסורים, סוג של הכשרת השרץ וביזוי לכל מה שחשבתי וחוויתי על הפרלמנטריזם הישראלי".
"לא אשכח את פגישתי הראשונה עם פרס אחרי רצח רבין. האיש היה שבור. הרוס. נראה מקומט, אפור וחיוור, העול שנפל עליו להפוך למועמד לראשות ממשלה אחרי רצח כזה היה הדבר האחרון שפילל לו. הוא כמובן רצה להיות ראש ממשלה, אבל לא בנסיבות כאלה. ולכן גם אחרי הרצח ניסה לשפר את יחסיו עם משפחתו של רבין ובמיוחד עם לאה אלמנתו".
ברעם היה שר ושותף בממשלת רבין עד יום מותו. "סמוך לליל הרצח עוד דנו בשאלה אם הוא יכול להמשיך במשא ומתן עם הסורים והפלסטינים בעת ובעונה אחת. הוא לא קיבל תשובה חד־משמעית מהסורים ועדיין רצה לעצור את אוסלו ב' לתקופת מה ולהגיע איתם להסכם. אם היה חי, היה ממשיך את התהליך גם עם הפלסטינים".
ברעם המשיך ללוות את המפלגה גם לצד פרס, שירש את כיסאו של רבין והתמודד בבחירות מול נתניהו. הוא היה איתו בשעות הקשות לפני ואחרי האופוריה והאכזבה שבאה בעקבותיה. "הכישלון מול נתניהו היה אסטרטגי ואישי", הוא כותב בספרו.
"אסטרטגי, כיוון שנתניהו קיבל בניצחונו הרשאה לשנות את המסלול המדיני שבו ישראל צעדה והביא לרצח רבין, ואישי, כיוון שאלו היו הבחירות הישירות הראשונות לראשות ממשלה ובהן פרס כשל מול מועמד צעיר ותועמלן מוכשר, שלא כיהן מעולם בשום תפקיד משמעותי, אפילו לא כשר בממשלה. זה היה הפסד ממצב של יתרון מובהק. אבל פרס לא התפטר מראשות מפלגת העבודה.
הוא מיהר הרבה יותר מהמוני תומכיו שבורי הלב להפנים את המצב החדש ובחן את האפשרויות העומדות לרשותו. העיקרית שבהן הייתה הצטרפות 'מכובדת' לממשלת נתניהו. גם אלו שהכירו את פרס ואת אופיו הגמיש עדיין התקשו להאמין שהוא מעוניין לכהן כשר בממשלה תחת נתניהו. למזלם, הדבר לא הסתייע בעיקר בגלל התנגדות נתניהו".
ברעם היה עם פרס כשהפסיד בבחירות הראשונות לנשיאות למשה קצב. "זה היה הכי לא צפוי", הוא מספר. "כולנו היינו בטוחים בניצחונו של פרס, ופרס עצמו חי בתחושת אופוריה שהתפקיד בכיסו. פניו הביעו הכל, כשהוא היה מבסוט, הם היו חלקים, הוא ממש זרח, וכשהתברר שהוא הפסיד בבחירות, הם האפירו. וכך נראה כשהפסיד לקצב. זה היה יוצא דופן ממש, כי פרס היה אישיות בינלאומית מול דמותו ושיעור קומתו של משה קצב. הייתי בכנסת ביום הזה. לא היה לי אוטו, אז פרס לקח אותי טרמפ לגבעתיים. הוא היה נראה כמו איש שחרב עליו עולמו".
גם עם אהוד ברק קיים ברעם בתחילה קשר קרוב, שהסתיים בקרע קשה. כשברעם החליט שלא להתמודד מול ברק בבחירות לפריימריז בעבודה, השניים סיכמו שכאשר ברק ייבחר ויקים ממשלה, ברעם יכהן בה כמספר שתיים. אבל כשהגיע רגע מינוי השרים, הוזמן ברעם לפגישה עם ברק ושמע ממנו שלא נותר תפקיד עבורו.
"אני מאוד מצטער, לא קיבלנו מספיק מנדטים בכנסת, ומכאן שלא כולם יוכלו להיכלל בממשלה שהקמתי", אמר לו ברק בפגישה ההיא. ברעם מתאר בספרו את תחושת ההשפלה. "אמרתי לברק, 'אתה לא מתבייש? אני אשאר בכנסת ואמתין לך בפינה וכשיגיע הרגע המתאים אדע לבוא איתך חשבון'".
שנים לאחר מכן היחסים בין השניים השתפרו, כשברק הגיע אל ברעם וביקש את תמיכתו מול עמי אילון. "ואני תמכתי בו, כי חשבתי שהוא מועמד יותר מתאים מאילון לראשות המפלגה", הוא מחייך, "וגם בגלל שאפילו מתנגדי ברק יודעים שכל שיחה איתו היא חוויה ושהאיש הזה יודע הרבה יותר מאחרים לנתח מציאות וחזון".
אירועי 7 באוקטובר תפסו את ברעם בביתו בהפתעה גמורה. "התקשרתי לחברים, אנשי מודיעין לשעבר, ואף אחד לא יכול היה להסביר את המתרחש בדרום", הוא משחזר. "ציפינו לעשרות הרוגים, לא ידענו על מסיבת ה'נובה'. זה היה יום טראומטי לכל ישראלי, מהימין ומהשמאל כאחד".
הקמפיין לשחרורו של גלעד שליט היה גדול יותר מהמחאה של שקמה ברסלר. הקימו ערי אוהלים שבוע אחרי שבוע, חודש בחודשו, ובסופו של דבר שחררו אלפי מחבלים תמורת אדם אחד. היום קבוצה גדולה של חטופים נשארים בשבי, כי לנתניהו אין אלטרנטיבה לקואליציה של בן גביר וסמוטריץ', שמתנגדים לשחרור החטופים.
אני מאמין שבסופו של דבר הזעקה תגיע לשמיים וישחררו את החטופים, השאלה היא אם יישאר את מי לשחרר. החום בעזה לא פחות קשה מבישראל, ובמנהרות חמאס יושבים נשים וילדים, חיילים ומבוגרים בתנאים הקשים ביותר. וזה נורא, כי הניצחון האמיתי של ישראל במלחמה על עזה הוא רק בהשבת החטופים".
בכלל, בכל פעם שאני רואה את לוין ורוטמן על המסכים, אני מבין שהמצב מתקדר. התיקון אפשרי, הוא רק לא יהיה פשוט, כי יש רבים שתומכים בססמאות שבן גביר וחבריו מפריחים לאוויר. מצד שני, אם לא נתנגד להם ואם הם ימשיכו להוביל, תתחיל הספירה לאחור של מדינת ישראל".
התרעות פיקוד העורף