תחילה, תיאר כשריאל את התחושות הקשות שעולות בו ובתושבי האזור: "אנחנו כולנו פגועים, עצובים. התרענו כל הזמן. התחושה היא שמגיעים לאזור, לי הרגיש מופקר לחלוטין. העיר עצמה מאובטחת היטב, כל הזמן ויותר מאז המלחמה. הכביש הזה הוא בעייתי. כביש מספר 1 מתחיל בתל אביב ונגמר בים המלח. כביש שאנחנו התרענו עליו כל הזמן, לפחות בבוקר, שרוב התושבים שלנו עובדים בירושלים. המחסום נבנה לפני למעלה מעשרים שנה, הקיבולת שלו לא מספיקה להכיל את מספר הרכבים שהיום. לפני 20 שנה מספר התושבים היה מחצית".
"אנחנו התרענו על הנושא הזה, ביקשנו, יש כבר תכנון להגדלת מספר הנציגים במחסום", סיפר, "התרעתי מול כל מערכות הביטחון, שהתושבים שלנו בבוקר עשויים להיות מטרות נייחות. החל מפיקוד מרכז, מג"ב, משטרה, היו לנו הערכות מצב בתחילת המלחמה עם כל הגורמים, והודעתי להם בפירוש שזה עלול לקרות. דרשנו לפתוח מחסום בידוק ביציאה מאבו דיס, אם זה היה היום הפיגוע היה נמנע. אנחנו צוואר בקבוק, מדרום הר חברון, צפון השומרון וחזרה. ודווקא שם אין בידוק, כי ככה זה הסכם אוסלו, אבל אנחנו במלחמה. זה לא נעשה. פשוט התעלמו, מג"ב היה צריך לעשות את זה יחד עם הצבא וכוחות הביטחון. כל המקומות שישבנו ודיברנו, אף אחד לא התייחס לזה".
גם אחרי השבעה באוקטובר סורב ראש העיר לאבטחה בכביש: "גם על הכביש דרשתי שיהיו שם אנשי ביטחון, כי לעיר מעלה אדומים אין סמכות לשים מאבטחים על הכבישים הבין עירוניים. היו ארבעה ניסיונות פיגועים עד היום, וכל הפיגועים נמנעו כי המאבטחים שלנו בתוך העיר טיפלו בכך וגם כיתות הכוננות. הכביש הזה, שיוצר פקקים, והתושבים שלנו כמטרות נייחות, לצערי לא שמעו לבקשות שלנו - זה היה צפוי מראש. זה ברור שיהיו פיגועים, בפרט בתקופת המלחמה שחמאס כל הזמן דוחף לזה. היו כבר ניסיונות פיגוע, לכן הכתובת הייתה על הקיר. אני ביקשתי לשים מאבטחים, הם לא עושים את זה, דיברתי עם כולם. הייתה פגישה גדולה מאוד בתחילת המלחמה, שם ממש צעקתי, צעקתי מעומקי ליבי, התחננתי שם. הם רשמו את זה, הישיבה נגמרה ושום דבר לא קרה".
התרעות פיקוד העורף