"הייתי רוצה להתחיל ולשתף ברגעים אופטימיים מיום ההולדת הקודם", משתפת כהן בכאב, "אבל לצערי אין כאלה, כי הייתי בשבי". היא מתארת את הטראומה שעדיין רודפת אותה: "הזיכרון האחרון שנותר לי מסשה זה לראות אותו חסר אונים כשסביבו מחבלים חמושים, ואפילו לא ידעתי מה עלה בגורלו".
ספיר, ששוחררה במסגרת עסקת השבויים, משתפת בחששותיה לגבי מצבו הנפשי של בן זוגה: "זה כנראה לא אותו סשה שהכרתי כי אי אפשר להישאר אותו בן אדם במקום כל-כך קשה ואפל". בדבריה היא מוסיפה תפילה אישית: "אני מאחלת לנו שיום אחד זה ישתנה ושעד אז אלוהים ישמור לי עלייך בריא וחזק".
לנה טרופנוב, אמו של סשה, נושאת עמה טראומה כפולה - השכול על אובדן בעלה והדאגה לבנה השבוי. "מחר יום ההולדת של סשה, הבן היחיד שלי", היא אומרת, "זה כבר יום ההולדת השני שאנחנו מציינים לו כשהוא עדיין בשבי" לנה, ששוחררה גם היא מהשבי יחד עם אמה אירנה, משחזרת את התקופה הקשה: "בשנה שעברה, ציינו את יום ההולדת שלו כשהייתי במנהרות חמאס ולא ידעתי מה עלה בגורלו. הייתה לי משאלה אחת בלב: רק שיהיה בחיים".
"עכשיו יש לי משאלה אחרת," היא ממשיכה, "אני רוצה שהוא יחזור אליי בריא ושלם בגופו ובנפשו ובזמן ממש קרוב. זה מה שאני מאחלת לך הילד היחיד שלי, הילד האהוב שלי". כהן מביעה בדבריה ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה: "צר לי שאתה חי במדינה שאני לא יודעת אם אי פעם תצליח להרגיש בה שוב בטוח, שברגע האמת אתה מבין שיש לך מחיר שהוא לא כל כך גבוה, שברגע האמת אין פיקוח נפש ופדיון שבויים וכל הערכים שחשבת שקיימים פה פשוט אינם".
המשפחה, שחוותה טרגדיה כפולה עם רצח האב ויטלי וחטיפת יקיריה, ממשיכה לקרוא לממשלת ישראל לפעול להשבת כל החטופים הביתה. "תחזור אלינו מהר, תחזיק מעמד", מסיימת האם את דבריה בתחינה לבנה, "ושאנחנו נחגוג ביחד את יום ההולדת שלך עם שמחה אמיתית בלב".
סיפורה של משפחת טרופנוב מייצג את סיפורם של עוד 100 משפחות נוספות, שיקיריהן עדיין מוחזקים בשבי החמאס מזה למעלה מחמישה חודשים, בעוד המשא ומתן להשבתם מתנהל באיטיות ובמורכבות רבה.
התרעות פיקוד העורף